ועדת ערר: רכישת זכות דיירות מוגנת בעסק, לא תוכר לצורך חוק מס שבח

העוררים, בעלים של נכס הידוע כבית מרקחת בבאר-שבע, מכרו את זכותם על הנכס לאחרים. במקור נרכש הנכס מידי המשביר לצרכן. לאחר רכישת הנכס, נרכשה זכות הדיירות בו תמורת 160 אלף לירות. בעקבות הסכם המכירה, ביקשו הרוכשים ממס שבח מקרקעין לנכות את עלות רכישת הדיירות המוגנת מהתשלומים שהיו חייבים לשלם בגין השבחת הנכס.

מס שבח סירב, וטען, כי מאחר שבנכס נוהל עסק, הרי שהתשלום עבור זכות הדיירות מותר בניכוי לפי פקודת מס הכנסה, מה עוד שהסכום ששולם עבור רכישת הדיירות כלל גם תשלום עבור המוניטין של העסק שנרכש. בשל כך הוגש הערר לבית המשפט.

לטענת העוררים, הזכות לניכוי עבור התשלום לרכישת הדיירות המוגנת מעוגנת בחוק מס שבח, וכי בפועל לא היה כל ניכוי וכל זיכוי במס הכנסה בעקבות רכישת זכות הדיירות. לטענת העוררים, בעת רכישת הנכס טרם היה התשלום בגין רכישת הדיירות המוגנת מותר בניכוי למס הכנסה.

נציג מס שבח מקרקעין טען בביהמ"ש, כי בפועל היה ניכוי במס הכנסה בעקבות התשלום עבור רכישת הדיירות, וכי נטל הראיה שלא היה ניכוי במס הכנסה, חל על העוררים, שלא הרימו נטל זה.

ועדת הערר דחתה על הסף את הערר וקבעה, כי התשלום ששולם עבור רכישת הדיירות היה תשלום שהוצא בייצור הכנסה, ולכן היה מותר בניכוי לפי פקודת מס הכנסה. הוועדה קבעה עוד, כי גם אם נכונה טענת העוררים, כי היה על מס שבח להכיר בהוצאה לצורך רכישת זכות הדיירות, משום שבפועל לא זכו העוררים לניכוי או לזיכוי כלשהו על-פי פקודת מס הכנסה - הרי שהיה עליהם להביא ראיה על כך.

עוד קבעה הוועדה, כי אין לקבל את טענת העוררים, כי רכישת הנכס ורכישת הדיירות המוגנת מהוות עיסקה אחת, מאחר ששתי הרכישות נעשו בזמנים שונים על-פי הסכמים שונים, ובמיוחד לאור העובדה שהצדדים לשני ההסכמים היו שונים.

העוררים, שיוצגו על-ידי עו"ד נחמן דברת, חויבו לשלם 10,000 שקל הוצאות משפט.