לפני עשור נכנסה לתוקף תוכנית רש/622 שלב א', וכשלוש שנים לאחר מכן אושרה תוכנית
רש/622 שלב ב'. מטרת שתי התוכניות בצוותא היתה לאפשר הקמת כביש משוקע בצומת
הכפר הירוק. מטרתו של מתקין התוכניות היתה, ללא ספק, לשפר את התנועה באותו
צומת, אלא שבד בבד עם שיפור תנועת המכוניות בצומת גרם הוא, מן הסתם שלא בכוונת
מכוון, להגברת התנועה בבית המשפט המחוזי בת"א.
ומדוע? כיוון שפעמיים נדרש בית המשפט המחוזי בת"א, בשבתו כבית משפט לעניינים
מנהליים, לדון בתביעות בגין ירידת ערך, שהוגשו לפי הוראת סעיף 197 לחוק התכנון
והבנייה, עקב אישורן של אותן תוכניות.
בראשית הוגשה עתירה מנהלית, שבה ניסו שכנים "לתקוף" את החלטת ועדת הערר בת"א
(עו"ד ענת בירן-רקם יו"ר) לדחות על הסף תביעות של חלק מהשכנים התובעים, משום
שלפי פרשנותה של ועדת הערר לא היו נכסי המקרקעין שלהם גובלים בתוכנית הפוגעת.
וזאת יש לדעת - חוק התכנון והבנייה, באחד מתיקוניו, הגביל את זכות התביעה לפי
סעיף 197 הנ"ל, לנפגעי תוכנית המצויים בתחום התוכנית או הגובלים עימה בלבד.
ועדת הערר קבעה, באותו מקרה, כי לאותם שכנים, שאמנם מצויים בשכונה הגובלת בצומת
אך בתיהם שלהם אינם גובלים בה, אין זכות תביעה, כיוון שאינם עונים על המונח
"גובל".
כאמור, הוגשה עתירה מנהלית על החלטה זו (ע.מ 51/98 אורן ואח' ע"י עו"ד רם שמגר
נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, רמת השרון, ע"י עו"ד יצחק גלאור). באותה
עתירה אישר נשיא בית המשפט המחוזי, השופט אורי גורן, את החלטת ועדת הערר וקבע,
כי משמעות המונח "גובל" היא: "משיק פיזית, ממשית לתוכנית".
בינתיים ניתנו פסקי דין סותרים לפסק דינו של השופט גורן, ונשיא בית המשפט המחוזי
בירושלים, השופט ורדי זיילר, למשל, קבע בנסיבות דומות (ע.מ 2002/00 הלברייך
נ' הוועדה המקומית ירושלים), כי גם אם יש מרחק מה בין המקרקעין לבין התוכנית
הפוגעת, הרי בהיעדר חיץ של מרחק מהותי, חיץ פיזי או גורם אחר המנתק את הזיקה,
יש לראות במקרקעין כמקרקעין גובלים.
מכל מקום, הנושא מצוי עתה על שולחנו של בית המשפט העליון, והוא שיכריע אם להעדיף
את גישתו של הנשיא גורן או את גישתם של שופטים אחרים, כדוגמת הנשיא זיילר.
ואחרית - לאחרונה שוב חזר נושא הצומת לשולחנו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית
משפט לעניינים מנהליים. לגבי אותם תובעים, שלא היה עורר כי "גובלים" הם, התנהל
הליך בפני שמאי מכריע שמונה ע"י ועדת הערר (השמאית לבנה אשד). השמאית דנה בתביעות
ופסקה, כי יש לפצות אותן 11 משפחות גובלות בסכום כולל של כ-2.7 מיליון שקל.
הוועדה המקומית הגישה ערר לוועדת הערר על החלטת השמאות המכריעה בתוך 30 ימים
מיום שקיבלה את פסק השמאית המכריעה. דא עקא, שחלפו כבר למעלה מ-30 ימים מאז
שהשומה המכרעת הומצאה לוועדה ע"י בא כוח התובעים, והמחוקק קבע, כי ערר יוגש
תוך 30 ימים.
שאלה ראשונה שנדרשה לה ועדת הערר, ובית המשפט בעקבותיה (ע.מ 134/01 הוועדה
לתכנון ולבנייה רמת השרון ע"י עו"ד יצחק גלאור נ' אגא וכט ואח' ע"י עו"ד רם
שמגר) היא: האם יש למנות את מועד 30 הימים מיום שהגיע פסק השמאית המכריעה לידי
הוועדה המקומית, או רק מהיום שבו הומצאה לה ע"י השמאית המכריעה "באופן פורמלי"?
הן ועדת הערר והן השופט ד"ר אשר גרוניס, שדן בעתירה המנהלית, קבעו, כי מירוץ
הזמן החל כאשר נמסר לוועדה פסק השמאית המכריעה בדרך כלשהי, ולאו דווקא על ידיה,
ולפיכך הוגש הערר באיחור.
שאלה נוספת היתה: האם בסמכות ועדת הערר להאריך את המועד? ועדת הערר ענתה על
שאלה זו בשלילה, כי לא מצאה כל הוראה שבדין המקנה לה את הסמכות להאריך אותו
מועד.
השופט גרוניס סבר אחרת. לדעתו, אכן אין הוראה פוזיטיבית בדין המאפשרת לוועדה
להאריך את המועד, אך, בנסיבות העניין, אין המדובר בהסדר שלילי, השולל הכרה
בסמכות להאריך מועד, אלא בחסר, או במילותיו שלו: "יש להתייחס לשתיקתו של חוק
התכנון והבנייה בנושא הארכת מועד להגשת ערר כאל שכחה או השמטה ולא כאל הסדר
שלילי. מסקנתי, על-כן, היא שלוועדה יש סמכות להאריך מועד להגשת ערר ממין העררים
בהם עסקינן".
עוד קובע השופט, כי סמכות זו נתונה לוועדה גם בכל הנוגע לעררים אחרים שבחוק
התכנון והבנייה. עם זאת, קובע בית המשפט, קנה המידה להפעלת אותה סמכות הוא
קיומם של טעמים מיוחדים, שלדעתו לא התקיימו במקרה דנן, ולפיכך במקרה זה, ועל
אף סמכותה העקרונית של הוועדה להאריך מועדים, אין מקום להארכת המועד.
משרד יגנס-טויסטר מתמחה בתכנון ובנייה ובנדל"ן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
