סופיות ההחלטה לעניין זכות הערעור

הלל סטרינסקי (להלן: המשיב) הגיש ערר לוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (להלן: החוק) על החלטתו של מנהל מס שבח מקרקעין אזור המרכז (להלן: המערער), בה נדחתה השגתו של המשיב על שומת מס שבח שהוצאה לו. הדיון בוועדת הערר פוצל לשניים: הוחלט, כי ראשית תידון טענה של המשיב, לפיה לא הוא חייב במס בגין מכירת המקרקעין נשוא השומה, וכי רק בשלב השני תידון השגתו של המשיב לגבי סכום השומה. דיון בזהות החייב אכן התקיים, ובסופו נדחתה טענת המשיב, כי אין לחייבו כלל במס. המשיב הגיש לבית המשפט העליון ערעור על החלטה זו.

המערער מצידו הגיש בקשה, ובה עתר למחיקת הערעור, בנמקו זאת בכך, שההחלטה נשוא הערעור אינה פסק דין או פסק דין חלקי, הניתן לערעור בשלב הנוכחי.

רשם ביהמ"ש העליון דחה את בקשת המחיקה וקבע, כי ההחלטה נשוא הערעור מהווה פסק דין חלקי ולפיכך ניתן היה לערער עליה. כנגד החלטה זו של הרשם הגיש המערער ערעור, שנדון בפני השופט ריבלין. המערער טוען, כי התכלית של יעילות הדיון והתכלית של ניהולו בדרך המהירה ביותר, הן התכליות המרכזיות העומדות בבסיס הדרך הדיונית שנקבעה בחוק. לפיכך, לדעתו, יש לפרש את זכות הערעור של הנישום, בהקשר הנדון, כזכות שחלה אך ורק על החלטות סופיות של ועדת הערר. לאמור, החלטות שעל בסיסן ניתן, במישור האופרטיבי, לגבות מהנושה את כספי המס.

המשיב חוזר על טענתו, כי ההחלטה נשוא הערעור היא פסק דין חלקי. לדעתו, "העילה והסעד" שבהם דוברת ההחלטה האמורה (בנושא זהותו של החייב), הם עצמאיים ונפרדים מהעילה והסעד שבהם עתיד לעסוק החלק האחר של הדיון (בנושא סכום השומה).

השופט ריבלין מפנה לסעיף 90 לחוק, הקובע כך: "על החלטתה של ועדת ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, תוך 45 יום מיום מתן ההחלטה, או אם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו".

הסעיף מורנו, כי על ההחלטה של ועדת הערר נתונה זכות ערעור לבית המשפט העליון. אין הסעיף מפרט ומפרש מה כוללת התיבה "החלטתה" הנזכרת בו. ברע"א 3959/97 ברק נ' מנהל מס שבח נקבע, כי משמעה של התיבה "החלטה" בהקשר הנדון הוא החלטה סופית של ועדת הערר. נאמר שם, כי בנסיבות בהן ההחלטה אינה פוגעת בפועל בבעל הדין המבקש לערער עליה, אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לו זכות ערעור על כל החלטה "טריוויאלית", באופן שבית המשפט ייאלץ לדון בה.

בית המשפט הדגיש באותו מקרה שני עניינים מרכזיים. האחד - השאלה האם יש בה בהחלטה כדי להסב נזק בפועל לבעל הדין המבקש לערער עליה, והאחר - השיקול של יעילות הדיון ומניעת סרבולו ועיכובו. שני גורמים אלו - קובע השופט ריבלין - צריכים לעמוד גם לנגד עינינו בבואנו לקבוע מהי החלטה סופית, בהקשר הנדון. אשר לשאלת הפגיעה בבעל דין המבקש לערער - הנישום, יקשה להצביע בענייננו על פגיעה ממשית בו, כל עוד לא אושרה שומה אשר מכוחה ניתן לגבות ממנו את תשלומי המס. זאת ועוד זאת: מתן זכות הערעור אך ורק בשלב בו ניתנה החלטה האופרטיבית לעניין השומה, מתיישבת תכופות גם על השיקול של יעילות הדין ומהירות ניהולו.

גם מבחינת מבחן הסעד, אותו הפעיל הרשם, ספק רב האם המדובר בענייננו בפסק דין חלקי, להבדיל מהחלטה אחרת. בהקשר הנדון, אין ההכרעה בדבר עצם זהותו של המערער כנישום, שכלפיו יש להפנות את דרישת המס, מעניקה את הסעד האופרטיבי המבוקש, שהרי לא ניתן, כאמור, בשלב זה, לגבות מהנישום את המס.

יתרה מכך, מקום בו בית המשפט פוסק בחלק מהפלוגתאות שבאו לפניו, אבל הדבר אינו עומד בפני עצמו אלא אך משמש כמנגנון להכנת הבירור לגבי הסעד הסופי שיינתן בתביעה - אין המדובר בפסק דין חלקי.

לדעת הרשם, אין ההכרעה בשאלת זהות החייב מהווה תשתית להכרעה בעניין סכום השומה, ושתי השאלות הן עצמאיות. אכן, יש היבטים נפרדים ועצמאיים לכל אחת מהשאלות - שהרי ניתן, עקרונית, לקבוע את סכום השומה בעבור העיסקה באופן כללי ולאו דווקא לגבי המשיב כנישום ספציפי. ברם, יש להביט על מהות הדברים והקשרם. מבחינה מהותית, בהקשר הנדון, הן ההכרעה בעניין זהות החייב והן ההכרעה בעניין סכום השומה, לא נועדו אלא להוות תשתית לסעד אחד - החיוב בפועל של תשלומי המס.

למותר לציין, כי משתינתן החלטה סופית, כאמור, תעמוד למערער הזכות להשיג גם על ההכרעה שנתקבלה בשלב הראשון של ההתדיינות.

התוצאה הסופית: הערעור התקבל. נקבע, כי הערעור בתיק העיקרי יימחק על הסף.

בש"א 8435/01, ביהמ"ש העליון, השופט אליעזר ריבלין.