הבעיה היא בעצם הדיון המוקדם

ומעשה שהיה כך היה. המדובר היה בבקשה לשימוש חורג לאפשר מועדון ומסעדה, בשטח שייעודו לא התאים לכך לפי תוכנית בניין הערים הרלבנטית. לפי הדין (דאז ודהיום), מתן שימוש חורג כאמור מחייב הודעות לאלו העלולים להיפגע, על מנת לאפשר להם להגיש את התנגדותם ואף להופיע בפני הוועדה טרם שתדון בבקשה, ותשמע את עמדתם.

באותו מקרה, טרם מתן הודעות, החליטה הוועדה המקומית, כי היא רואה בחיוב את הבקשה, אולם אישורה מותנה בקיום הליכי החוק בדבר פרסום שימוש חורג. אחר כך הוגשה התנגדות ונדחתה.

אחת מטענות המתנגדים, עת עתרו לבג"ץ, היתה, כי נפל פגם חמור בסדרי הוועדה המקומית, בכך שהחליטה החלטה עקרונית לראות בחיוב את הבקשה טרם שנשמעה עמדתם, ולפיכך נפגעה זכותם לשימוע הוגן. מנגד טענה הוועדה המקומית, כי ראוי שמבקש שימוש חורג יידע, טרם שיישלח לאותה "ויה דולורוזה" של פרסומים והתנגדויות, האם יש לבקשתו סיכוי כלשהוא להתקבל.

השופט המנוח ויתקון לא קיבל עמדה זו של הוועדה המקומית, וקבע כך: "אך לא רק נוסח החוק תומך בעמדת באי כוח הוועדה המחוזית והעותרים וסותר את עמדת בא כוח הוועדה המקומית, אלא גם ההגינות וכללי המינהל התקין מחייבים אותו פירוש. לטובת עמדת הוועדה המקומית ניתן רק לטעון, שמבחינת יזמים רצוי הדבר כי יידעו, מה סיכויים להשיג היתר לשימוש חורג, בטרם ישקיעו במפעל הוצאות מרובות. "יש בכמה ארצות אפשרות לפנות אל השלטון ולקבל ממנו, מראש, חוות דעת מייעצת אך מחייבת, למשל, בתחום המשפט הפיסקלי, אלא שלהבדיל מהמצב כאן, שם אין הדבר נוגע לזכויותיו של צד שלישי. והיא הנותנת. כיצד אפשר לדון בהתנגדויות, כשהדיון מתקיים לאחר שנתקבלו כבר החלטות "עקרוניות" להתיר את השימוש החורג ולאשר את ההיתר?!

"דיון כזה אינו אלא פורמליות חסרת תוכן ומשקל, שאיש לא יתייחס אליו באמון. יתר על כן, אם נפרש את החוק כלשונו וכרוחו ניתן גם לתאם את הליכי הערר לפי סעיף 152 עם הליכי אישור הוועדה המחוזית לפי סעיף 151. לאחר דחיית כל ההתנגדויות על-ידי הוועדה המקומית, מגיע תור העררים. בינתיים תחליט הוועדה המקומית לתת את ההיתר המבוקש, וכך יעלה בידי הוועדה המחוזית לדון, לפי הסדר ההגיוני, קודם בעררים שהוגשו ורק אחר כך בשאלה, אם ליתן את אישורה אם לאו".

ישאל השואל, מדוע מדורנו זה, שעיסוקו באקטואליה, מצא לנכון להביא לפני קוראיו פסק דין שניתן זה למעלה משני עשורים. השאלה - שאלה, והתשובה היא, כי לאחרונה יצא מלפני כבוד השופט אמינוף, סגן הנשיא בבית המשפט המחוזי בנצרת, פסק דין שלדעתנו עומד בסתירה להלכה זו של בית המשפט העליון.

בעתירה מנהלית 133/02, כצנלסון נ' ועדת הערר מחוז הצפון ואח', מדובר היה בבקשה לשימוש חורג למשרדים בחלק ממבנה חקלאי ובסככה חקלאית. הוועדה המקומית דחתה את הבקשה על הסף בסברה, כי השימוש החורג יהווה שינוי מהותי של אופי הסביבה עד כדי סטייה ניכרת (האסורה על-פי הדין). ערעור שהגיש המבקש לוועדת הערר נדחה אף הוא.

בעתירה המנהלית שהגיש המבקש, היתה טענתו המרכזית, כי נפל פגם בהליכים לפני הוועדה המקומית, בכך שגיבשה עמדתה טרם שנקטה בהליכי הפרסום והשימוע המתחייבים. השופט אמינוף לא קיבל עמדה זו, תוך שהוא קובע, כי "אם לדעת הוועדה המקומית יש לדחות את הבקשה על הסף, כפי שהיא קבעה במקרה שלפנינו, הרי שאין כל טעם והגיון לנקוט בהליכים לפי הסעיפים הנ"ל, כיוון שהליכים אלו יגרמו לעותר חסכון כיס, בזבוז זמן וטיפוח אשליית שווא, שמא יתירו לו שימוש חורג. לפיכך, משלא נפל פגם בהליכים שהתנהלו בפני הוועדה המקומית, נשמטת טענתו המרכזית של העותר".

לדעתנו, בכל הכבוד, פסק דינו של השופט אמינוף בסוגיה זו סוטה מהלכת בית המשפט העליון בעניין "רמת מוצא", שכפי הנראה לא הובא לפניו ולא היה ידוע לו, ולדעתנו יש להעדיף גם את הרציונל בהלכת מוצא על זו של השופט אמינוף, שהרי דיון מקדים עלול ליצור את הרושם אצל זה שעמדתו לא תתקבל בסופו של דבר, כי שמיעתו היתה פורמלית ולא עניינית. ואין נפקא מינא, לדידנו, שבעניין "רמת מוצא" היתה ההחלטה לאשר לכאורה את השימוש החורג ואילו בעניין כצנלסון לסרב, שהרי הפגם הינו בעצם קיום הדיון המוקדם, טרם מיצוי הליכי השמיעה, ולא בתוצאתו.

מכל מקום נמליץ, כי ועדות התכנון ינהגו בשימושים חורגים וכן בהקלות שלגביהן חל אותו הדין, לפי הלכת רמת מוצא, שהרי אם ילכו לבית שמאי, תהא החלטתם כשרה גם לפי המהדרין.

משרד יגנס-טויסטר מתמחים בתכנון ובנייה.