לך תבנה כתב אישום

עניינה של האשמה הוספה שלא כדין של ארבע קומות לבניין משרדים בן 12 קומות, חריגה "שהגביהה" את הבניין בלמעלה מ-13 מטר.

שפירא ציינה בהחלטתה: "התביעה לא מצאה לנכון להעמיד לדין מי מנושאי התפקידים בוועדה המקומית, האחראים למתן ההיתר, ולא הובא בפני הסבר מדוע. התביעה הגיעה להסדר טיעון נוח עם ש.א.פ, ונגד מנהליה הפעילים של החברה, אהרון ודן פז, ונגד החברה בעלת המקרקעין (אמד) נמחק כתב האישום, ולאור כך עמידתה הנחושה של התביעה על ניהול ההליכים נגד שני הנאשמים שבפני נראית לי מחמירה מדי, וקיים חשש של איפה ואיפה".

הנאשמים טענו, כי החריגות אינן תוספות בלתי חוקיות משום שנבנו על סמך היתר חוקי שהוציאה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ר"ג.

לדברי שפירא, הסבריה של התביעה, כי הנאשמים הם בעלי מקצוע שהחוק מטיל עליהם אחראיות איננו משכנע, ואין בו כדי להפיג חשש ומראית עין של איפה ואיפה. היא הוסיפה, כי חברות בנייה ומנהלי ובעלי מקרקעין אינם נמנעים או נרתעים מבעלי עבירות בנייה, אף שהחוק אוסר זאת במפורש.

לדעתה, בנסיבות המקרה האיזון בין האינטרס הציבור לצדק אישי עם הנאשמים מתיישב עם זיכויים מכל אשמה. היא העירה, כי משך הזמן הנדרש לוועדה לשם מתן היתרים אשר אין כל מניעה חוקית להעניקם הוא רעה חולה, שיש בה לעודד הפרת חוק, והוא הגורם למציאת פתרונות או "תרגילים", כפי שטען בא-כוח התביעה.

בא-הכוח טען, כי הנאשמים היו מעורבים בעשיית תרגיל, והם הגישו במודע וללא תום לב לוועדה המקומית את התוכנית לאישור, על מנת לעקוף את הוועדה המחוזית. בהכרעת הדין ציינה שפירא, כי התוכנית אושרה עוד קודם להגשת כתב האישום. (ת.פ 5753/98).