חלוקת נכסי עזבון בין יורשים - הרפורמה

להליך ההורשה, ובייחוד של נכסי מקרקעין, קיימים לפחות 2 שלבים. בדרך זו אף פסק בית המשפט העליון בפרשת מרסל סחייק, שם נקבע, כי אין הליך ההורשה מסתיים בשלב של צו הירושה או צו קיום הצוואה, הקובעים את חלקם היחסי של היורשים השונים בירושה, אלא ההליך מסתיים לאחר החלוקה בפועל של אותם נכסים. רוצה לומר, שאם למוריש היו 3 דירות שוות שווי ו-3 ילדים, וצו הירושה קבע את הזכאות לשליש לכל אחד, הרי שהסכם החלוקה שנותר במסגרת הליכי הירושה הוא שקבע, כי כל יורש יקבל את השליש שלו בדירה ספציפית, במקום שיהיו בעלים במשותף בכל אחת מהדירות. לכאורה קיים שלב שלישי ובו מובאת החלוקה בפועל לידי ביטוי במרשם, בין אם המדובר בלשכת רישום המקרקעין, מינהל מקרקעי ישראל, או חברה משכנת כלשהי.

בשנים האחרונות היו התלבטויות, האם רישום במרשם משלים עד תומם את הליכי ההורשה והיתה פסיקה נוגדת. פס"ד לבנונה לוין מצד אחד, אשר אפשר שינוי חלוקת הירושה גם לאחר הרישום במרשם המקרקעין, לעומת פס"ד עליזה לבנון, אשר קבע, כי הרישום הינו האקט הסופי.

התקלה שהיתה נפוצה באה לידי ביטוי במיוחד בתחום דירות המגורים, מקום שחלוקה נכונה בעת הירושה של הדירות היתה מאפשרת ניצול פטורים יעיל יותר (מכירת כל הנכסים בפטור אחד לעומת שלושה במקרה התיאורטי שלנו). זאת, כאשר לאחר מועד החלוקה החזרת הגלגל היוותה חליפין חייבים לפי פס"ד שומרוני בעליון, ובכל מקרה עשויה היתה להיות בזבוז פטור גם אם היתה פטורה לכשלעצמה לאור הוראותיו של סעיף 49ב(1) לחוק.

זה הרקע לתיקון סעיף 5(ג)(4) לחוק, אשר קבע כי "חלוקת נכסי עזבון בין יורשים - החלוקה הראשונה של נכסי העזבון בין היורשים לאחר ההורשה בין אם נעשתה לפני רישום צו ירושה או צו קיום צוואה כמשמעותו בחוק הירושה תשכ"ה-1965, ובין אם נעשתה לאחר רישום כאמור".

לטעמנו, אכן החוק מאפשר היום, בנסיבות העניין הדורשות נטל ראייתי כבד ביותר, להתעלם מהמרשם הפומבי, ואף לתקן אותו, אם הוכח כי לא בוצעה חלוקה בפועל למרות הרישום, זאת כמובן במצבים כבדוגמה שלנו בהם הרישום הינו בדרך של שליש של כל אחד מן היורשים בכל הנכסים.

כך, אם בדוגמה שלנו דמי השכירות מכל הדירות חולקו במשותף בין היורשים ולא כל אחד גבה דמי שכירות מהשוכרים בדירה ספציפית, או אם מעולם לא נתפסה חזקה על-ידי מי מהיורשים או מי מטעמו בדירה ספציפית המעידה על מנהג בעלים, היה בכך כדי לסייע בטענה קשה זו של היורשים. טענה אשר החוק מאפשר היום, אך כאמור בהתחשב בנסיבות של התגברות על רישום במרשם פומבי, מוטל נטל ראיות כבד יותר על הטוען לה.

רישומים מלפני עשרות בשנים יוכלו לעבור שינוי ללא אירוע מס, כך שלא יהיה בכך צורך בניצול פטורים בזבזני. יש להדגיש, כי סעיף זה נועד לפתור תקלה מן העבר, תקלה בה בפזיזות רבה, בעיקר בשל הצורך לשחרר נכסים ספציפיים של המוריש, הושלמו הליכי ההורשה ללא מחשבה. אין בכך כדי להוות רשיון להמשיך באותה פזיזות מתוך תקווה, כי ניתן באופן אוטומטי פתח חוקי לתיקון עתידי של פזיזות עתידית.

דהיינו, אף לאחר התיקון לחוק, ראוי לתכנן היטב את חלוקת העזבון למניעת מפגעי מיסים.

יש לשים לב, כי בתיקון, ובצדק, הפנה המחוקק את המיקוד משאלת הרישום לחלוקה בפועל שבין הצדדים, אך למיקוד זה שתי פנים. עתה רשויות המס יכולות לראות כאירוע מס נוסף רישומה של ירושה באחד מן המרשמים, אם אופן הרישום וחלוקת הנכסים בו שונים מחלוקה בפועל שנעשתה לפני הרישום. כך שמבחנים כמו חזקה, ו/או קבלת כספים בגין נכס ספציפי לפני הרישום שלא במסגרת קופה משותפת, עשויים להפוך את רישום הירושה לאירוע מס נוסף החייב במס. יצדקו עובדי רשויות המס אם ימסו אירוע זה, כיוון שהמיקוד עבר לחלוקה הראשונה של הנכסים, בין אם חלוקה זו נעשית בהסכם בכתב ובין בכל אחת מדרכי החלוקה בפועל, גם אם היא קודמת לרישום.

לטעמנו אין מקום לפרשנות הנשמעת לעיתים במשרדים מיסוי מקרקעין כאלה ואחרים ואצל מומחי מס שונים, כאילו אירוע הרישום המוזכר בסעיף הינו הוצאת צו הירושה וצו קיום הצוואה. גם התקלה אותה בא התיקון לתקן לאור הילכת סחייק איננה תקלה זו, אלא הרישום במרשמי מקרקעין.

בנוסף, מילולית אין רישום של צו ירושה או צו קיום צוואה - אלא הוצאתם בכל אחת מן הרשויות הרלבנטיות (בית דין, בית משפט ואפוטרופוס כללי). בנוסף, איזכור חוק הירושה מבחינה מילולית וההפניות למשמעות המונחים על פיו, אינם מתייחסים לרישום אלא לצו הירושה וצו קיום הצוואה. אך בשל הבלבול הלא מוצדק בכל מקרה, יש לקוות כי ברוח האמור במאמר זה תוצא הוראת הביצוע של הרשויות.

ולבסוף נזכיר, כי באחד המשרדים קיימת גישה, כי חלוקת עזבון של שני מורישים שונים בעת ובעונה אחת, לדוגמה עזבון אב ואם או עזבון אם וסבתא, גם אם המדובר באותם יורשים ובאותם החלקים, משמעה ערבוב נכסים מחוץ לעזבון בכל אחד מן העזבונות, ערבוב העשוי להוות אירוע מס חייב לאור הוראותיו האופרטיביות של סעיף 5(ג)(4) הנ"ל לאחר תיקון מס' 24 לחוק משנת 1993. אשר על כן, ראוי לפנות לאישור מראש בנקודה זו, במקום לנהל מאבקים לאחר מכן.