התביעה של השכן

המערער בנה את הסככה בשנת 93', מבלי שהיה בידו היתר בנייה כדין. הוועדה המחוזית הוציאה כנגדו צו הפסקה מינהלי ואף הגישה כנגדו כתב אישום. בית משפט השלום הרשיע את המערער, הוציא כנגדו צו הריסה של הסככה וחייבו בקנס. למרות האמור לעיל, בחודש אוקטובר 94' העניקה הוועדה המחוזית למערער היתר לבניית הסככה.

שכנו של המערער הגיש כנגד המערער וכנגד הוועדה המחוזית תביעה, להצהיר על אי-חוקיותו ועל בטלותו של ההיתר.

בית המשפט המחוזי קבע, שהוצאת ההיתר לא היתה בגדר סמכותה של הוועדה המחוזית וכי נפלו פגמים בהליכים שנוהלו בפניה. הוועדה התעלמה לחלוטין מקיומה של הסככה הישנה (הבלתי חוקית) והונח בפניה תשריט חלקי בלבד של המקום. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "יד נעלמה" ביקשה להסתיר את דבר הקמתה של הסככה הישנה וכי "קשה להשתחרר מהמחשבה שהדבר נעשה בכוונת מכוון או שלא בתום לב". בית המשפט העליון אישר את קביעותיו אלו של בית המשפט המחוזי.

האם לצורך קבלת תביעתו של השכן, נדרש זה להוכיח כי הסככה גורמת לו לפגיעה של ממש? בית המשפט העליון השיב בשלילה - "הפרות של דיני התכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בניגוד לתכנית מתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של 'השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר".

"זאת ועוד", קבעו שופטי בית המשפט העליון, "הלכה היא, כי 'מי שנפגע עקב הקמת מבנה ללא היתר או על פי היתר שאינו חוקי זכאי לסעד, ובכלל זה סעד של צו הריסה או צו מניעה, אף אם הפגיעה אינה פגיעה כדי מטרד. די לו שיראה שנגרמה לו 'אי נוחות'".

(ע"א 7727/01 קרנש ואח' נ. נחומי ואח', פס"ד מיום 29.12.02. השופטים טובה שטרסברג-כהן, אליעזר ריבלין ואדמונד לוי. בשם המערערים עו"ד אטד (ברימברג), בשם המשיבים עו"ד אזולאי, צור, זלצר וכוחן)