זכות השתיקה מול הפקח של העירייה

נגד בבילה הוגש כתב אישום, לפיו בנה גלריה בשטח של 27.7 מ"ר ללא היתר בין החודשים דצמבר 1990 למארס 1998, תקופה של שמונה שנים. על פי כתב האישום, פעולה זו מהווה עבירה לפי סעיף 145 ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה.

על פי כתב האישום, בבילה הינו השוכר והמחזיק בחנות נעליים בקניון רמת אביב, בה נמצאת הגלריה שנבנתה בניגוד לחוק לכאורה. מדינת ישראל האשימה את בבילה, כי הוא זה שבנה את הקונסטרוקציה, והוא מצידו טען, כי בתקופה הרלוונטית שימש כנהג הובלה שכיר ברשת נעליים, ומכאן שלא בנה, לא היה אחראי ולא היה המשתמש בחנות. כמו כן טען, כי אין מדובר בגלריה או בעבודות בנייה הטעונות היתר, מאחר ולא מדובר בתוספת שטח המהווה תנאי שני ומהותי בהגדרה "שינוי פנימי", שאינו טעון היתר כהגדרתו בסעיף 145 לחוק.

בפסה"ד בחן השופט שינמן שתי שאלות מהותיות: האם מדובר בבנייה הטעונה היתר, והאם הנאשם אחראי לבנייה מתוקף היותו הבעלים הנוכחיים של הנכס או המשתמש בו. השופט שינמן קבע, כי הבנייה בוצעה ללא היתר ובניגוד לחוק, וכי בנייה זו אינה נכנסת להגדרת השינוי הפנימי כפי שמופיע בחוק.

ההחלטה המעניינת בפסה"ד של השופט שינמן נוגעת לאחריותו של בבילה לבנייה. שינמן מציין, כי "כבר מכתב האישום ניתן ללמוד על 'היסוס' של המאשימה בקשר לפרטים הקשורים לביצוע העבירה". בכתב האישום מצוינת תקופת העבירה כאילו נמשכה שמונה שנים, בין דצמבר 1990 למארס 1998. "מובן, כי לא ניתן להתייחס לציון תקופה של שמונה שנים כאל ציון בקירוב של פרק הזמן בו בוצעה העבירה".

השופט שינמן, בהתייחסו לפקח שטיפל בפרשה, אומר: "מכל הדברים עולה, כי המאשימה מבקשת להתבסס על עדות יחידה המבוססת על הודיה שנגבתה על-ידי עד שאינו זוכר את הפרטים הקשורים לגביית ההודאה מהנאשם עצמו... בהערת אגב, אני מוצא לנכון להתייחס גם לשאלת חובת ההזהרה של הנאשם, כאשר איש מרות מטעם המאשימה גבה הודיה מנאשם בלא שהזהיר אותו קודם לכן, כי דבריו עלולים להפליל אותו".

השופט שינמן קבע: "אין מחלוקת, כי המחזיקה בנכס בו בוצעה העבירה היתה חברה אחרת ששכרה את הנכס, כאשר הנאשם לא היה באותה עת בעל מניות או מנהל החברה". השאלה המהותית אותה בחן השופט שינמן היתה: "האם הוזהר הנאשם על ידי המפקח בדבר זכותו לשתוק טרם מסירת אמירותיו, אשר ישמשו ראיה כנגדו". שינמן מצטט בפס"ד את שופט בית המשפט העליון בדימוס, יעקב קדמי, שכתב: "החיסיון מפני הפללה עצמית (או "זכות השתיקה") מבטא את אחת מזכויות היסוד השמורות עפ"י החוק לכל אדם בישראל והיא: הזכות שלא לומר דבר - בע"פ או בכתב - העלול לשמש ראייה לחובתו בהליך פלילי".

שינמן קבע: "אני סבור, כי בתיקי תכנון ובנייה, בשל אופי התנהלותם, מחייבים שמירה קפדנית על זכויות הנאשם ובד"כ מהלך החקירה לא ייפגע כתוצאה מאזהרת החשוד. העבירות המנויות בחוק בתכנון והבנייה אינן של מה בכך, והמואשם בהן עשוי לשאת בעונשי מאסר או קנסות כבדים. כמו כן, יש לשים לב, כי בשלבים המקדמיים בהם אוספת המאשימה מידע באשר לבנייה והאחראים לה, הנאשמים אינם מיוצגים ואינם מודעים לזכויותיהם, כך שבמהלך שיחה אקראית הם עלולים לומר דברים רבים שישמשו אחר כך להפללתם".

לאור זאת, החליט השופט שינמן לזכות את הנאשם מכל העבירות המיוחסות לו. (פ 198006/98).