אחרינו המבול

עוד כמה סנטימטרים של גשם, ונחל האיילון היה מוצף בפעם השנייה בתולדותיו. שיאה של הדרמה היה אמש (ג') בתשע בערב, כאשר המים בנחל גאו, וכשבינם לבין גלגלי המכוניות על הכביש הפרידו 40 ס"מ בלבד. הנהלת נתיבי איילון כבר הודיעה למשטרה, שיש להיערך לסגירת הכביש, אך אז החל המפלס לרדת. כולם נשמו לרווחה.

לטענת מנכ"ל נתיבי איילון, יהודה בר-און, אירועים מסוג זה מוכרים בכל העולם. כהוכחה לכך, הוא מביא את סגירת הכבישים בהולנד ובגרמניה במהלך קיץ 2002. להערכתו, אין מערכת ניקוז בעולם שמסוגלת לתת מענה לאירועי גשם קיצוניים, וזה המחיר שצריך לשלם בעבור גשמי ברכה. "אנחנו מקפידים שלא לסגור את הכביש מוקדם מדי ולא מאוחר מדי", הוא אומר, "ואני שמח שעברנו גם את האירוע הזה מבלי שנאלצנו, בסופו של דבר, לנקוט באמצעים דרסטיים.

לא מספיק עמוק

כביש נתיבי איילון, נפתח לתנועה ב-1988, כשמקימיו מצהירים שסגירתו בעקבות שיטפון צפוייה אחת ל-50 שנה, לא פחות. לא חלפו ארבע שנים, והכביש נסגר לתנועה למשך 24 שעות בעקבות הצפה, שבמהלכה נלכדו כ-140 כלי רכב על הכביש, כשכמה עשרות מבנים הוצפו לחלוטין. בדו"ח מבקר המדינה שפורסם לאחר המקרה, נכתב שתעלת האיילון אינה עמוקה מספיק, וכי היה צורך לתכנן אותה לספיקה של 560 מ"ק בשנייה.

בעקבות הדו"ח הועמקה התעלה, אלא שהספיקה הוגדלה ב-30% בלבד ולא כפי שדרש הדו"ח. כיום עומדת הספיקה על 420 מ"ק בשנייה, שהם 140 מ"ק בשנייה פחות ממה שקבע הדו"ח. לדברי בר-און, הגדלת הספיקה ב-30% בלבד, ולא כפי שדרש הדו"ח, אושרה על-ידי הממשלה ועל-ידי כל המומחים בתחום, והיא בוצעה באמצעות העמקת הנחל והגבהת הקירות. לדעתו, אין צורך בהעמקה נוספת.

בניגוד לדעתו של בר-און, מתריעים מומחים רבים במהלך השנים האחרונות, שכיוון שאי אפשר להרחיב יותר את אפיק הנחל בתחום העירוני הבנוי, הסכנה הצפוייה לתושבי גוש-דן היא רבה. המומחים הציעו פתרונות שונים למניעת סכנת ההצפה, בין השאר הקמת מאגרי השהיה במעלה האיילון והירקון, אך לפי שעה הדבר לא נעשה, בעיקר בשל מחסור בקרקע, ובשל הצורך להפקיע אדמות, להסיט כבישים ותשתיות כדי להקימם. הקמת מאגרים מעבר לקו הירוק נפלסה על הסף, וכרגע מסתפקים כולם בתפילה לנס.

לא מספיק נקי

נחל האיילון מנקז את אזור מודיעין, שוהם, בן-שמן, נחל נטף ועוד. נחל הירקון מנקז את נחל שילה ונחל קנה. שני הנחלים נפגשים במרכז תל-אביב, ומתנקזים באפיק משותף העובר לאורך פארק הירקון עד לים התיכון.

האיילון מזרים לא רק מי גשמים, אלא גם שפכים מיישובים במעלה הנחל. קולחים ממאגר איילון גולשים החוצה בכל חורף, בשל יכולת איגום קטנה מדי. ליישובים באזור מט"ש איילון יש תוכניות להגדלת המאגר, אך אלה לא מבוצעות בשל סכסוכים פנימיים בין הישובים, ובעיקר בשל חילוקי דעות עם מינהל מקרקעי ישראל, באשר לחכירת השטח הדרוש להקמת המאגר. התוצאה היא, כמובן, זרימת מי קולחים בנחל, שתורמים תרומה משמעותית לסכנת ההצפות בכל ימות החורף.

גרועה מכך היא העובדה שבאפיק הירקון, הזורם בשכונות הצפוניות של תל-אביב ורמת-גן, זורמים בחורף שפכים גולמיים וקולחים ברמת טיהור נמוכה, מזהמים את האפיק, גורמים למטרדים לתושבים ובעיקר מזהמים את הים התיכון.

הגשמים הנוכחיים לא גרמו לקורבנות בנפש, ואין ספק שיד המזל היתה בכך. השטפונות שאירעו בחורף 1992 גרמו למותם של 12 בני אדם, להפסד יבולים חקלאיים ולנזקים ישירים למבנים ולתשתית. בשטפונות אלה הוצפו שכונות בדרום תל-אביב, ברמת-גן, פתח-תקווה ובני-ברק. בדו"ח שפורסם, תקף מבקר המדינה את רשויות הניקוז על התשתית החסרה והתכנון הלקוי, ודרש לתקן אותם במהירות. בדו"ח נכתב, שיש צורך להקים מפעלי ניקוז חדשים ולשקם מפעלים קיימים בהיקף של כ-200 מיליון שקל.

לדברי בר-און בעקבות לקח השיטפונות של 1992, ובעקבות הצפות שאירעו גם בחורפים שבאו אחר-כך, השקיעה חברת נתיבי-איילון סכומים רבים בהפרדת הניקוז והתיעול בשכונות דרום תל-אביב ויפו, אך גם הוא מסכים שיש לעשות עוד הרבה יותר.

לא מספיק כסף

תל-אביב לא לבד. בחורף 2003, שטרם נגמר, היו שטפונות בעמק בית-שאן ובבקעת הירדן, שם עיקר הנזקים היו לחקלאות ולתשתיות. השטפונות הציפו גם את בריכות הדגים שעלו על גדותיהן, וחלק מהדגים זרמו בירדן ישירות לים המלח.

הצפות בתים היו בעיקר בצפון הארץ, בעמק בית-שאן, בקריית-שמונה ובבקעת הירדן. גם בתל-אביב, חולון ובאזור מפרץ חיפה הוצפו בתים כתוצאה מהגשם. במפרץ חיפה, ובעיקר באזור בתי-החרושת של התעשייה הכימית, היה חשש שהשיטפונות יסחפו חומרים מסוכנים שהצטברו בקרקע לעבר שכונות המגורים המקיפות את האזור.

נושא הניקוז בארץ נמצא באחריות משרד החקלאות, אך בפועל הוצאותיו מועמסות על הרשויות המקומיות. מטרת הניקוז היא פתיחת צווארי בקבוק המונעים את זרימת המים בערוצים והגורמים לשיטפונות.

בשנים האחרונות דווקא בוצעו פעולות להסדרת הניקוז באזור שדה התעופה בן-גוריון וליד מזבלת חירייה, במטרה למנוע גלישת אשפה, כמו גם עבודות נוספות ברחבי הארץ. במשך השנים הועמקו גם ערוצי נחלים רבים, ונבנו סוללות על גדות הנחלים, אך הצפות שהתרחשו בשנים האחרונות מעידות, לדעת המומחים, על תכנון לקוי, ובעיקר על חוסר תחזוקה מספיקה של המערכות.

אם לא די בעובדה, שעד היום לא נעשה מספיק בנושא זה, הרי שבהצעת התקציב ל-2003 החליט האוצר, שניקוז הוא נושא שאין לו חשיבות, ביטל את תקציב הניקוז והטיל אותו במלואו על קופתן המדולדלת של הרשויות. אלה הקימו קול צעקה, ואף איימו בפנייה לבית-המשפט, ובתגובה החליטה שרת החקלאות, ציפי לבני, להשיב להן חלק מכסף. רשויות הניקוז הגיבו בבג"ץ בדרישה להקטין את חלקן בתקציב ולהגדיל עוד יותר את חלקה של המדינה.

משרד החקלאות מסרב להבין את כעסן של רשויות הניקוז. לדברי מ"מ מנכ"ל המשרד, יוסי ישי, על סמך חוות דעת משפטית, רשאיות רשויות הניקוז להוציא מדי חודש את החלק ה-12 של תקציב 2002, דבר שיאפשר את המשך תפקודן. ישי מדגיש, שלרשויות מוצע עתה תקציב בגובה של 15 מיליון שקל, שהוא נוסף לתקציב בגובה של 37 מיליון שקל המוטל על המועצות ועל המחזיקים בקרקע, ביניהם הרשויות המקומיות ומינהל מקרקעי ישראל.

הנהלת השפד"ן הקציבה גם היא סכום כסף כהלוואה לרשויות שמבקשות להפריד את הביוב מהתיעול, אך רק רשויות מעטות הביעו רצון להשתמש בכספים אלה. התוצאה היא, שברשויות רבות בארץ, ובעיקר בשכונות הוותיקות, אין כל הפרדה בין ביוב לתיעול, ולכן בימי גשם פורץ הביוב במקומות רבים, ומאיים להציף את שכונות המגורים.

לא מספיק אחראים לדעת ראשי מועצות הניקוז, אין די במה שנעשה בתחום עד היום. לדבריהם, אין להפקיר את רכושו של הציבור ואת חייו לגחמות הטבע, שלא תמיד מתחשבות בחישובי המהנדסים ובתקוות משרד האוצר, שהגשם ירד לפי הזמנה - מספיק כדי למנוע התפלה ולא יותר מדי כדי למנוע שטפונות.

המומחים מתריעים גם הם על כך שהליכי העיור הגדולים שעובר אזור המרכז גורמים להתמעטות שטחי החלחול ולהגברת הסכנה מפני שטפונות בעתיד. אלה קוראים לתוספת תקציבים, הרבה מעבר ל-50 מיליון שקל בשנה המושקעים בנושא הניקוז בארץ, במיוחד על רקע תפיסת יותר ויותר אדמות חקלאיות והפיכתן לקרקעות מבונות.

ולאן הולכים המים? כמו תמיד כל הנחלים זורמים אל הים. ברחבי הארץ אמנם הוקמו עם השנים מאגרים רבים ללכידת מי שטפונות, בעיקר בגליל ובנגב, אך גם אלה לוו לא אחת בוויכוחים בין מומחים. חלק מהמאגרים משמשים גם לאגירת מי קולחים בשל אי-הוודאות בדבר כמויות הגשם שעתידות לרדת בחורף.

הבעיות העיקריות הנילוות להקמת מאגרים, הן חוסר הוודאות אם בכל שנה אכן ירד גשם, איכות המים הירודה יחסית, בשל הסחף הרב והלכלוך שהמים נושאים איתם, והצורך בהקמת מפעלי הנדסיים גדולים ויקרים, שאין כל ודאות שאכן ימלאו את ייעודם. באזור המרכז מאגרים כאלה כמעט לא אפשריים, בעיקר בשל הצפיפות הגבוהה ומחירה הגבוה של הקרקע. מכאן, שגם בעתיד, רוב הנחלים, בעיקר במרכז, ימשיכו לזרום אל הים.

וזיכרון מהעבר הלא כל-כך רחוק, עם מוסר השכל: נזקי חורף 1992 באזור תל-אביב בלבד, היו כ-200 מיליון שקל. להערכת המומחים, כדי למנוע נזקים כאלה בעתיד אין להסתפק בסכומים הנמוכים שמקציבה המדינה, ויש להקפיד על עבודות תיעול ואיגום המים. לא רק כחלק מעבודות התשתית, אלא גם כחלק משמירה על חיי הציבור.