התפלה: כולם נגד כולם

לא עזרו טענות חלק מהמשתתפים במכרזים ובראשם חברת ויה מאריס, לפיהן כלל לא ביקשו להעלות את הכמות, וגם לא טענות שר התשתיות, יוסף פריצקי, לפיהן שר האוצר, בנימין נתניהו, כלל לא שותף להחלטה זו.

זליכה הודיע, שבכוונתו להאיץ את אישור המתחם בחדרה (או בקיסריה) ולהקים עליו מתקן התפלה גדול, שייצר 100 מיליון מ"ק מים נוספים, מתקן שייתר במידה רבה את המתקנים הקטנים. במשק המים טוענים, שהודעה זו היא לא יותר מאשר עוד אחת משיטות האוצר לעכב את נושא ההתפלה, לה הוא מתנגד מזה שנים רבות. באוצר טוענים שמוטב לקצץ בצריכת המים לחקלאות ולמגזר העירוני, מאשר לשעבד את תקציב המדינה לשנים רבות.

גורמים אחרים טוענים, שהסיבה למשבר ההתפלה עמוק הרבה יותר ונובע גם מסיבות אובייקטיביות, כמו למשל, אי-יכולתן של החברות לגייס כסף ובשל גורמים נוספים, שבחלקם קשורים לממשלה.

לדברי סמנכ"ל גיזה יעוץ כלכלי, יובל זילברשטיין, גיוס כסף לשלב ההקמה של פרויקט שיתוף המגזר הפרטי בפרויקטים ציבוריים הוא קשה וסבוך בכל העולם, בעוד שעל מימון שלב התפעול ניתן למצוא קופצים רבים.

זילברשטיין מציין, שבשלב ההקמה אורבות לפרויקט תקלות ביורוקרטיות וסטטוטוריות רבות. לעיתים תכנון הפרויקט לקוי, עובדה הגורמת לעיכובים רבים, ולעיתים קשה להשיג אישורים סטטוטוריים. אך לא רק זאת, כדי להקים פרויקט תשתיתי צריך כמות גדולה של אישורים מצד רגולטורים רבים, בהם ועדות תכנון, המשרד לאיכות הסביבה ועוד. כאשר מדובר במתקן התפלה הקשיים גדולים אפילו יותר, שכן יש צורך באישור מיוחד לאיכות המים ואישור נפרד להתחברות למערכת הארצית.

שלב התפעול, לעומת זאת, פשוט הרבה יותר, שכן הפרויקטים מופעלים על ידי טכנולוגיה ידועה, יש להם בדרך כלל לקוח אמין - המשלם בזמן, ולכן רווחיותם ידועה. עם זאת, פרויקטים רבים מתקשים לעבור את שלב ההקמה ולהגיע לשלב התפעול.

אחד הגורמים החשובים בהפעלת מתקן התפלה הוא אספקת האנרגיה, שכן ידוע, שככל שהאנרגיה זולה יותר, כך גם מחיר המים נמוך יותר. בשל האי-ודאות באשר לפרויקט הגז הטבעי, מתקשות החברות להעריך את עלות האנרגיה בהפעלת המתקן, שכן אם פרויקט הגז יתעכב, עלות החשמל שתסופק על ידי חברת החשמל, תהיה גבוהה יותר.

שאלת הבעלות על הקרקע גם היא מהווה מכשול. בפרויקטים של BOO, כדוגמת מתקני ההתפלה הקטנים, על היזם לספק את הקרקע. וזאת, בניגוד לפרויקטים של BOT, בהם הקרקע מסופקת על ידי המדינה.

לדברי זילברשטיין, יכול להיווצר מצב שבו בתום תקופת הזיכיון, בעוד 25 שנה, ימצא היזם את עצמו תקוע עם מפעל, שלא בטוח שלתוצרתו יש ביקוש, כשהוא בנוי על קרקע שאינה שלו. במקרה כזה הוא יצטרך לא רק לפנות את המתקן, אלא גם לדאוג לטיהור הקרקע. עובדה זו מרפה את ידיהם של יזמים רבים מלהשתתף במכרזים מסוג זה.

מכרזי ההתפלה פורסמו בראשית 2002, ימים בהם מצב המשק היה אופטימי הרבה יותר, ומצבם של הבנקים איתן. כיום הבנקים סובלים מחוסר הלימות הון, שמקשה עליהם להשתתף בפרויקטים לטווח ארוך. הריבית במשק גם היא גבוהה ומקשה על ההחזר הכספי. אם נוסיף לכך את חוסר הוודאות בנושא הגז, הרי שמתברר שפרויקט ההתפלה הופך למסוכן ליזמים יותר מאשר למדינה.