תורה ללא דרך ארץ: סוגיות משפטיות עקרוניות בדיני המס מתעוררות לעתים, במקרים
שבהם סכום המס הוא נמוך וזניח, אולם הסוגיה העקרונית מחייבת להקדיש לה זמן
וממון. לעומתן, מתעוררות לעתים סוגיות משפטיות שגרתיות לחלוטין, חסרות ערך
תקדימי, ובכל זאת מוצאים פקידי המס לנכון להקדיש להם זמן רב וממון. מדוע זה
קורה?
א. משום שהממון המושקע בהליך המשפטי אינו מוצא מכיסו של פקיד השומה החרוץ;
ב. משום שתמורת הזמן הרב שהוא מקדיש לתיק אנו משלמים לו את מלוא שכרו ללא כל
קשר לתוצאות;
ג. משום שאם פקיד השומה יפסיד 9 פעמים ויזכה פעם אחת - יתגאה ב"ניצחון" ויצדיק
את ההפסדים בנימוק שממילא לא היה לו סיכוי רב.
ומעשה שהיה כך היה: אישה מכרה דירת מגורים ישנה, שהייתה בנויה על מגרש בן 872
מ"ר. מנהל מס השבח פיצל את התמורה שנתקבלה תמורת הדירה, פטר חלק מהתמורה ממס
שבח בגין מכירת דירת מגורים מזכה, וחייב במס את יתרת התמורה.
הגישה המוכרת השגה למנהל מס השבח, והשגתה נדחתה.
שילמה הנישומה שכר טרחה לפרקליטה החרוץ, שילמה אגרת ערר לבית המשפט המחוזי,
הפקידה פיקדון להבטחת הוצאות המדינה וערערה לוועדת הערר בנצרת עילית. לאחר
מכן שכרה העוררת את שירותיו של שמאי מקרקעין, שהגיש חוות דעת מלומדת ואף נחקר
בחקירה נגדית בידי פרקליטים חרוצים של משרד המשפטים. כל זה לא הועיל, וועדת
הערר דחתה את הערר.
שילמה הנישומה שכר טרחה לפרקליטה הנאמן, שילמה אגרת ערעור לבית המשפט העליון,
והפקידה פיקדון להבטחת הוצאות המדינה. עתה התהפך הגלגל והיא ראתה ברכה בעמלה
ובהתמדתה. השופטים ד' דורנר, א' פרוקצ'יה וא' א' לוי קיבלו את הערעור, ביטלו
את החלטת ועדת הערר ואף חייבו את המדינה בהוצאות של 35,000 ש"ח.
פסק הדין משתרע על עמודים רבים, הוא מנתח את ההבדל בין פיצול אנכי לפיצול אופקי,
והוא מתבסס על תקדימים רבים שניתנו על ידי בית המשפט העליון. על פסק הדין הארוך,
המנומק והמפורט יש לומר אמן, ורק הערה אחת בפי. לו ישבתי בדין הייתי פוסק למערערת
100,000 ש"ח ולא מסתפק ב-35,000 אלף ש"ח בלבד.
וכל כך על שום מה? על שום שבמכירת דירה תמורת 137,500 דולר עסקינן. לא, זו
לא טעות במספר. זה טעות במינויו של פקיד מס שבח לתפקיד הנוגש, ואין דרך נאותה
מזו להביע מורת רוח.
שמאי המקרקעין השקוף: כזכור, שכרה המערערת את שירותיו של שמאי מקרקעין, שנתן
חוות דעת ונחקר בחקירה נגדית. והנה, בפסק דינה של ועדת הערר, הפך שמאי המקרקעין
לשקוף, וחוות דעתו ועדותו לא נזכרו בפסק הדין, כאילו לא עמל וטרח וכאילו לא
נשאה הנישומה בשכרו ותלתה בו את יהבה..
וכה פסק השופט א' א' לוי: "מפסק-דינו של בית משפט קמא נעדרת התייחסות כלשהי
לחוות-דעתו ולעדותו של השמאי מייבום, משל לא הוגשו ולא נשמעו כלל, וזהו חסר
המערער מיסודה את התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה. במצב זה, ומשחוות דעתו
של מייבום לא נדחתה, אינך יכול עוד להתעלם מכך שהמחיר בו נמכר הנכס על ידי
המערערת (137,500 דולר), נופל מהערכת שוויו על ידי השמאי מייבום, ועובדה זו
סותרת את ההנחה לפיה כולל המחיר גם תמורה עבור זכויות בנייה נוספות".
וישאל השואל, כיצד ניתן היה לבסס את פסק הדין מבלי להתייחס לחוות דעת מרכזית
ומהותית? לא לי הפתרונים, אלא שהדבר מעלה טעם רע בפי. האם עמדתו של המומחה
מטעם המדינה כה יאה וכה נאה שאין לאחריה ולא כלום, בבחינת כזה ראה וקדש? ודוק,
תרמתי שלוש שנים כחבר בוועדת ערר של מס שבח מקרקעין, וכיבדתי כל עד וכל עד
מומחה בהתייחסות לדבריו. עד מתי יתעמרו בנו נוגשים מבלי לשלם את מחיר נגישתם?
ע"א 8244/02, פאולה כרמל נגד מנהל מס שבח מקרקעין, השופטים ד' דורנר, א' פרוקצ'יה
וא' א' לוי.
בשם המערערת - עו"ד גדי שילדן.
בשם המשיב - עו"ד יהודה ליבליין.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
