לאכוף את החוק הקיים, לפני שממציאים חוקים

הקבלן, שבונה נניח מבנה תעשייתי בתל-אביב, מקבל מהקונסטרוקטור שלו תוכניות, והולך איתן למהנדס העיר. האחראי על תוכניות הקונסטרוקציה אצל מהנדס העיר ת"א חתם על תוכנית הקונסטרוקציה, כחלק מהבקשה להיתר בנייה. על יסוד חתימה זו, וחתימות אחרות, הוציא מהנדס העיר היתר בנייה בחתימתו האישית.

הקבלן חוזר לקונסטרוקטור ואומר לו, 'שמע, אני חייב לחסוך איזה שבע-שמונה אלף שקל בקונסטרוקציה, איך אתה עוזר לי?' הקונסטרוקטור, למרות ששמע על הבעיות בשיטה, אומר לקבלן: 'תראה, אם לא יעמיסו על התקרה, אפשר לצקת אותה בשיטת פל-קל, ולחסוך את הכסף שביקשת'.

והם יצקו תקרה בשיטת פל-קל. כשנגמרה הבנייה, הם באו למינהל הנדסה בעיריית ת"א וביקשו טופס 4, ואחר כך גם תעודת גמר. פקח של העירייה יצא לשטח, התרשם, לכל היותר בדק אם לא ניסו לגנוב קצת שטחים במהלך הבנייה, וחזר למשרד כדי לחתום שהכל בסדר בבניין הזה.

הקבלן שלנו קיבל טופס 4 ותעודת גמר, עם חתימתו של מהנדס העיר דני קייזר. היזם המתין עד לקבלת הטפסים, ורק אז אכלס את המבנה.

האם מהנדס העיר, בחתימתו, אחראי אישית? האם ניתן להאשים אותו על כך שנפל קורבן לעברייני בנייה? האם הוא אחראי או מסוגל בכלל לבדוק, שכל יציקה ויציקה בכל בניין בעיר תיעשה על-ידי הקבלן בדיוק לפי תוכנית הקונסטרוקציה ההיא, שהוגשה לפני שנתיים במסגרת הבקשה להיתר בנייה?

החל מ-24 במאי 2001, יום האסון באולמי ורסאי, היינו אמורים לראות גישה אחרת בתחום עבירות הבנייה, הן מצד מהנדסי הערים והמחוזות, ועל אחת כמה וכמה בבתי המשפט. תמציתה של הגישה האחרת היתה אמורה להתבטא באכיפת החוק הקיים - עוד לפני שממציאים חוקים חדשים כפי שממליצה הוועדה - כי גם החוק במתכונתו כיום, עם כל הבלגאן וריבוי האחראים, חוק זה נותן כלי אכיפה לא מעטים בידיהם של מהנדסי ערים ושופטים.

מבחן האכיפה העיקרי הוא זה: איך המערכת מתמודדת עם עבירות הבנייה הגדולות והבוטות ביותר, ועם טריקים תכנוניים של קבלנים, כמו למשל מגדלי חוף הכרמל בחיפה, או המרינה בהרצליה. דווקא בפרויקטים הגדולים, מסתבר, הגישה היא סלחנית.