משבר המים מהזווית הפלשתינית: פיגור וחוסר צדק

"המים הינם הדרך לשלום, ולא השלום הוא המהווה את הדרך למים", אמר בראיון ל"גלובס" פאדל קעואש, סגן יו"ר רשות המים הפלשתינית. "המים קדושים למוסלמים וליהודים, ובשתי הדתות חל איסור למנוע מאדם הזקוק למים את השימוש בהם. זאת בנוסף, כמובן, לחשיבותם הכלכלית עבור שני הצדדים. בלי מים אין תעשייה, חקלאות או פיתוח. אולם, כיום אנו הפלשתינים סובלים ממשבר מים קשה ביותר, עד כדי מצב של היעדר מי שתייה בחלק מהבתים".

הסיבה הבסיסית למשבר הקשה במשק המים הפלשתיני הינה הבצורת הקשה בשנים האחרונות, אולם אליה נלווים גם גורמים רבים נוספים, מעשי ידי אדם. תפוקת המעיינות בגדה ירדה בשנים האחרונות ב-70%, בשל הבצורת שגרמה להתייבשותם. בעבר הלא רחוק, היו המעיינות בגדה מספקים כ-75 מיליון מ"ק מים בשנה, אולם כיום הם מספקים פחות משליש - כ-22-20 מיליון מ"ק בשנה בלבד. בנוסף לכך, הבצורת פגעה גם בתפוקת הבארות החקלאיות. מתוך 380 בארות מים חקלאיות בגדה, שסיפקו בממוצע 42 מיליון מ"ק בשנה, רק 260 בארות פעילות כיום, בתפוקה של 40% בלבד מהעבר. במקביל לירידה בכמויות, חלה ירידה משמעותית גם באיכות המים, בשל עליית המליחות.

"התוצאה של המחסור היא פגיעה קשה ביותר בחקלאות הפלשתינית", אמר קעואש, מהנדס מים בהכשרתו. "החקלאות מהווה נתח נכבד מהתוצר הלאומי הפלשתיני, ועשרות אלפי משפחות מתפרנסות ממנה. אין לנו ענפים חלופיים, ולכן אנו נאלצים להישען במידה רבה על החקלאות, בעיקר על גידולי פירות וירקות. עתה, בשל המחסור, כל ענף החקלאות מצוי בנסיגה".

תוצאה נוספת וחמורה יותר של הבצורת היא אי אספקת מי שתייה לחלק מהתושבים הפלשתינים. כיום, כ-240 כפרים וקהילות פלשתיניות בגדה, בהם מתגוררים כ-350 אלף תושבים, אינם מחוברים לרשת המים, ואין בהם כלל תשתית להולכתם. התושבים נאלצים להסתמך בעיקר על מי המעיינות ועל הבארות החקלאיות, אולם בשל התייבשותם של אלו, נאלצים הללו להישען על איסוף מי גשמים בבורות איסוף, או לרכוש מים במחיר מופקע מ"סוחרי מים".

בשטחים, כמו באיזור חברון למשל, נוצר שוק שחור של מים. סוחרים מובילים מים במכליות, ומוכרים אותם לתושבי הכפרים, בעיקר בעונת הקיץ, במחיר של עד 20 שקל למ"ק (2 אגורות לליטר). קעואש טוען, כי בחלק מהמקומות נוצרה שותפות בין מתנחלים ישראלים לסוחרי מים פלשתינים, שותפות אותה הוא מכנה "מאפיית המים הישראלית-פלשתינית".

על-פי נתוני רשות המים הפלשתינית, סך כל צריכת המים השנתית בגדה המערבית (בה מתגוררים למעלה מ-1.8 מיליון פלשתינים) עומדת על 130 מיליון מ"ק, המשמשים לצריכה ביתית, תעשייתית וחקלאית. צריכת המים היומית הממוצעת לנפש זעומה, ונאמדת ב-40 ליטר ביום. זאת, בשעה שקעואש טוען כי על-פי סטנדרטים בינ"ל, צריכת המים היומית המינימלית לנפש היא 150 ליטר.

ברצועת עזה, בה מתגוררים 1.2 מיליון נפש, הבעיה כצפוי חמורה אפילו יותר. צריכת המים השנתית ברצועה עומדת על 140 מיליון מ"ק בשנה (יותר מהגדה, למרות שמספר התושבים בעזה קטן יותר). 60 מיליון מ"ק מגיעים ממי גשמים, ועוד כ-20 מיליון מ"ק ממים מושבים מחקלאות. כדי להתגבר על הגירעון השנתי של 60 מיליון מ"ק, מבצעים הפלשתינים מדי שנה שאיבת יתר של 60 מיליון מ"ק ממאגרי מי התהום, ולכן מפלס המים באקוויפרים התת-קרקעיים יורד בממוצע במטר עד מטר וחצי בשנה. התוצאה היא המלחת מקורות המים, עד כדי מצב כי בסופו של דבר לא ניתן יהיה להשתמש בהם.

ההבדל, אגב, בנתוני צריכת המים בין הגדה לרצועה נובע מכך שאופי החקלאות בשני האיזורים שונה. החקלאות בעזה אינטנסיבית יותר ומבוססת על השקיה, בעוד שבגדה החקלאות מבוססת על מי גשמים.

חלוקה בלתי הוגנת של מקורות המים

קעואש סבור, כי כיום מתקיימת חלוקה בלתי הוגנת של מקורות המים בין ישראל לפלשתינים. "ידוע שבמזרח התיכון קיימת בעיה של מחסור במים", אומר קעואש, "ואנו בהחלט מבקשים שיתוף פעולה כן ואמיתי בנושא המים, אולם שת"פ זה צריך להישען על כיבוד הזכויות ההדדיות של שני הצדדים. לא ייתכן שימשך המצב הבלתי הוגן הנוכחי, בו ישראל מנצלת באופן חד-צדדי את מקורות המים של הפלשתינים".

קעואש מתכוון בעיקר לאופן חלוקת מי האקוויפרים בין ישראל לפלשתינים, ולאי יכולתם של הפלשתינים להשתמש במי הירדן להשקיה. בגדה נמצאים שלושה אקוויפרים. האקוויפר המערבי, מאיזור רמאללה לכיוון מערב, הוא הגדול שבהם, וממנו נשאבים מדי שנה כ-400 מיליון מ"ק. לדברי קעואש, 22 מיליון מ"ק בלבד, כ-5%, מועברים לצד הפלשתיני, וכל השאר לישראל. עתה, בשל בניית גדר ההפרדה שמשאירה חלק מהבארות בצד המערבי של הגדר, ירד חלקם של הפלשתינים באקוויפר זה לכ-12 מיליון מ"ק בלבד.

מהאקוויפר הצפוני, באיזור שכם-ג'נין, נשאבים מדי שנה 140 מיליון מ"ק, מהם מוקצים לישראל 103 מיליון מ"ק, ולפלשתינים 37 מיליון מ"ק בלבד. מהאקוויפר המזרחי, ממנו ניתן לשאוב 178 מיליון מ"ק בשנה, מוזרמים 50 מיליון מ"ק לים המלח (מאחר והם מים מלוחים), כ-45 מיליון מועברים לישראל, והפלשתינים זכאים לשאוב ממנו 75 מיליון מ"ק (אולם הם אינם מנצלים את מלוא הכמות). כיום, רוכשים הפלשתינים מישראל מדי שנה 35 מיליון מ"ק, ב-2.2 שקל למ"ק.

"גם נהר הירדן הוא מקור מים משותף, והצד הפלשתיני זכאי להיות שותף לו", אומר קעואש. "בעבר החקלאים הפלשתינים באיזור הבקעה נשענו על שימוש במי הירדן, והשקו כ-20,000 דונם ממימיו, אולם כיום אין לנו נגישות למי הנהר".

גורמים בישראל טוענים כבר שנים, כי הפתרון לבעיית המים בצד הפלשתיני יהיה בדמות הקמת מתקני התפלה בהיקף גדול, במימון בינ"ל. סוכנות USAID בוחנת עתה הקמת מתקן התפלה בעזה, אשר בשלב הראשון יספק כ-10 מיליון מ"ק בשנה, ובשלב הסופי כ-50 מיליון. בקשר לגדה, מציעים בישראל להקים מתקן התפלה באיזור חדרה. קעואש סבור, כי הפתרון הבסיסי צריך להיות מתן זכות לפלשתינים להשתמש במקורות המים הקיימים, ולא התפלה.

"הפלשתינים אינם מתנגדים להקמת פרויקטים להתפלת מים, ואין ספק כי הדבר יכול להביא תועלת מרובה לשני הצדדים. אולם, מדובר בפרויקטים עתידיים שאינם עונים על הצרכים בהווה. פרויקטים להתפלת מים מחייבים השקעת משאבים ניכרים של כסף וזמן, וביצועם יארך שנים ארוכות".

קעואש סבור, כי עלות המים המותפלת תהיה יקרה מדי, והקמת מתקן התפלה גדול שישמש את תושבי הגדה אינה ריאלית בטווח של עשרות השנים הקרובות. "אין זה הגיוני לבקש מתושבי ג'נין ושכם ללכת לחדרה ולקנות מים יקרים, בשעה שמתחת לבתיהם מצוי אקוויפר, אשר ישראל מונעת מהם להשתמש במימיו".

סוגיית הביוב והשפכים

אחת הבעיות הקשות שצצו בשנים האחרונות היא תשתית הביוב והטיפול בשפכים בשטחי הרשות הפלשתינית, בעיקר ביו"ש. גורמים ישראלים טוענים, כי הרשות הפלשתינית מתרשלת בטיפול בבעיה, ויוצרת זיהום סביבתי חמור, הפוגע בשני הצדדים.

גלובס: מדוע אינכם פותרים את הבעיה?

קעואש: "ישראל כבשה את הגדה בשנת 67', ולא ביצעה שום פרויקט ביוב, אלא השאירה את ההזנחה בדיוק כפי שהיתה. עתה היא באה בטענות לרשות הפלשתינית. אנו זקוקים לזמן, כסף ולתנאים בטחוניים שיאפשרו את ביצוע הפרויקטים, שכן בתנאים הנוכחיים לא ניתן לקדם שום פרויקט בתחום הביוב".

קעואש אמר, כי ממשלת גרמניה הקציבה 72 מיליון אירו להקמת רשתות ביוב באיזורי סלפית (10 מיליון אירו), שכם (40 מיליון) וטול-כרם (22 מיליון). "הכסף מצוי בידינו, וניתנה גם הסכמה ישראלית לפרויקטים, אולם לא ניתן להתחיל בביצועם מאחר והצבא הישראלי מונע מהקבלן להגיע לאיזור".

בנוגע לשפכי חברון, נמצא מימון אמריקני לפרויקט בשווי של 40 מיליון דולר, וכרגע מתנהל מו"מ עם ישראל בנוגע לפרויקט זה. לפלשתינים גם תוכניות להסדרת הביוב באיזור בית לחם (בעלות של 18 מיליון אירו) וקלקיליה (10 מיליון אירו), אולם טרם נמצא מימון לכך. להערכת קעואש, היקף מי הביוב הפלשתיניים שלא עוברים כל טיפול ומוזרמים לנחלים, עומד על כ-50 מיליון מ"ק בשנה, מחציתם בעזה ומחציתם בגדה.

"בעיית השפכים בגדה איננה בעיה פלשתינית בלעדית, אלא קשורה גם להתנחלויות, שמזרימות מדי שנה לנחלים כ-15 מיליון מ"ק של שפכים שלא עברו כל טיפול", אמר קעואש. "מדובר בשפכים שחלקם ממקור תעשייתי, המכילים גם חומרים רעילים. לכן, הבעיה היא משותפת לישראל ולפלשתינים".

שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני

שיתוף הפעולה הישראלי-פלשתיני בנושא המים מתבצע באמצעות ועדת המים המשותפת, שהוקמה לאחר החתימה על הסכמי פריז. ועדה זו מסדירה, בין השאר, את רכישת המים מישראל (כאמור, 35 מליון מ"ק בשנה). תפקיד נוסף של הוועדה הוא מתן אישור לחפירת בארות, שכן לפי ההסכמים, כל חפירת באר בשטחים הפלשתיניים מחייבת מתן הסכמה ישראלית.

קעואש אומר, כי כיום נמצאות ביו"ש כ-50 בארות המשמשות לאספקת מי שתייה, והפלשתינים נזקקים לעוד 60 בארות לפחות, במטרה להגדיל את אספקת מי השתייה בעוד 80 מיליון מ"ק. אולם, מתוך 80 בקשות לאישורים לחפירת בארות שהגישו הפלשתינים לועדה המשותפת, אושרו רק 12.

- בישראל טוענים כי הפלשתינים חופרים מאות בארות באופן בלתי חוקי, וזוהי הסיבה העיקרית להמלחת מי השתייה.

"הטענות הישראליות על הבארות הבלתי חוקיות מוגזמות, ומשמשות בעיקר למטרות הסברה ישראליות. מדובר בחפירות שטחיות, בעומק של כמה מטרים, וכמות המים המופקת מהן קטנה מאוד. הפלשתינים נאלצים לחפור אותן בשל המחסור הקשה במים, וסירובה של ישראל להעניק רשיונות חפירה. עם זאת, קיומה של התופעה איננו סוד, ובעזה בלבד יש מעל 500 חפירות שכאלה, ובג'נין 200. אנו ברשות המים מתנגדים לתופעה, מנסים למנוע אותה ועוצרים חלק מהעבריינים. אולם, יש לזכור שבתנאים הנוכחיים לא ניתן להגיע ולפעול בכל האיזורים".

רשות המים הפלשתינית הוקמה בשנת 1996, במטרה לנהל את משק המים הפלשתיני ולקדם את פיתוח תשתיות המים והביוב. עד כה ביצעה הרשות פרויקטים בשווי של מעל 500 מיליון דולר, ותוכניותיה לעשור הקרוב בתחומי הביוב והמים כוללות פרויקטים בהיקף של 800 מיליון דולר.

אחד הפרויקטים המתוכננים הוא הקמת מוביל מים מדרום רצועת עזה לצפונה, במימון אמריקני של 60 מיליון דולר, מטעם סוכנות USAID. הבנייה צפויה להתחיל בעוד כחודש, ותסתיים בעוד כשנתיים. ישראל אמורה להעביר כ-5 מיליון מ"ק בשנה לרצועת עזה, והם יופצו ברחבי הרצועה באמצעות מוביל זה. בנוסף, גם מתקני ההתפלה העתידיים יחוברו אליו. פרויקטים נוספים בשלב הנוכחי, גם הם ברובם במימון של USAID, הינם חפירת 7 בארות חדשות באיזור בית לחם וחברון, ופרויקטים לשיקום בארות ישנות.

נציבות המים מסרה בתגובה: "לצערנו הרב, מר קעואש אינו מדייק, בלשון המעטה, ומנצל את התקשורת הישראלית להסתרת העובדה על קיום הסכם חתום בין מדינת ישראל לרשות הפלשתינית, המפרט את חלוקת המים ואת בעיית זיהום אקוויפר ההר והטיפול בשפכים. מדינת ישראל עומדת בהסכם ומספקת לרשות הפלשתינית יותר מים מהמתחייב בהסכם, ואילו הרשות הפלשתינית לא רק שאינה עומדת בהסכם - אלא אף משחקת את תפקיד 'הקוזאק שנגזל'.

"מאז ומעולם שפיעת המעיינות מאקוויפר ההר הייתה בשטחי מדינת ישראל. מתוך הכרה כי מים הם מצרך חיוני מחד, והאפשרות שהמים יכולים להיות הגשר לשלום ולשיתוף פעולה מאידך, נחתם בוושינגטון, בשנת 1995, הסכם שיתוף הפעולה. מטרות ההסכם היו הבנות לגבי חלוקת המים, ניהול נכון של האקוויפר, מניעת זיהום האקוויפר ע"י שפכים ומזהמים אחרים. הסכם שאנו, כאמור, עומדים בו ואף יותר מכך.

"בשנת 1967, רק 10% מאוכלוסיית יו"ש היו מחוברים לרשת מים סדירה. בעת העברת האחריות לאספקת המים לרשות הפלשתינית - 90% מהאוכלוסייה היו מחוברים לרשת מים סדירה. מאז, רשות המים הפלשתינית לא פיתחה את משק הביוב בתחומה. אין מערכות ביוב עירוניות ואזוריות, ואין ראיה מערכתית.

"למרות זאת, אישרנו לפלשתינים עשרות קידוחים. על אף אישור הוועדה המשותפת לא נקדחו ע"י הפלשתינים כל הבארות שאושרו. יתר על כן, ניהול לקוי של הפלשתינים יוצר מצב בו בגזרה אחת, כמו למשל באיזור נפת בית לחם, יש מקומות בהם יש עודף מים, ומקומות בהם יש מחסור במים".