הגנה מן הצדק לבונה בלי היתר: לא רק בנסיבות נדירות וקיצוניות

מעשה בשתי חברות בנייה (שלוי ובניו בע"מ והחברה להקמת נאות אסתר בע"מ) ומר לוי, מנהלן של שתי החברות, שהואשמו, בבית משפט השלום בקרית גת בכך, שבנו 60 יחידות דיור בחמש קומות, בעוד שתוכנית בניין הערים הרלבנטית אפשרה, נכון למועד הבנייה, בניית 48 יחידות דיור בארבע קומות בלבד (ת.פ. 95 / 1615, מדינת ישראל ע"י עו"ד שפירא נ' שלוי ואח' ע"י עו"ד אנגל, בפני השופט אבי זמיר, פסק הדין ניתן ביום 8.1.04).

בין הצדדים לא היתה מחלוקת עקרונית על העובדות ולמרות זאת החליט השופט זמיר לזכות את הנאשמים.

סיבת הזיכוי הינה הפעלת עקרון ההגנה מן הצדק. השופט זמיר סוקר את דוקטרינת ההגנה מן הצדק ומסביר, כי אם מלכתחילה ראו בתי המשפט את עצמם מוסמכים ליתן הגנה מן הצדק ולבטל כתבי אישום רק באותם מקרים "נדירים וקיצוניים שבהם התנהגות הרשות היתה התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...", הרי שהתפתחות הפסיקה מאפשרת, לדעתו, לבטל כתב אישום "לא רק נוכח התנהגות "שערורייתית" של הרשויות אלא גם במקרים חמורים פחות של חקירה פסולה, שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב אישום, הפרת הבטחה שניתנה על ידי רשות, אכיפה בררנית של החוק והיעדר מידתיות בבחירת האמצעי הפלילי, למשל הואיל והרשות הפעילה אמצעי חמור ובלתי מידתי כלפי הפרט".

השופט זמיר מוסיף וקובע, כי במישור המשפט הפלילי "ניתן ואף ראוי לפסוק במקרה מתאים, ש"נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין", או ש"המשך ההליכים יגרום עיוות דין לנאשם" או ש"ניהול המשפט יהיה בלתי צודק בנסיבות העניין".

נימוק נוסף לביטול כתב אישום, לדעת השופט זמיר, הינו עילת המידתיות - היחסיות. רוצה לומר - האם האמצעי השלטוני שננקט (במקרה זה העמדה לדין פלילי) הינו ביחס סביר לתועלת שהוא מביא להגשמת התכלית השלטונית.

לאור זאת בדק השופט זמיר את נסיבותיו של המקרה שלפניו. מסקנתו היתה, כי באותו מקרה, הגם שבוצעה עבירה (ועל כך, כאמור, אין חולק) הרי שהכל עודדו ואפשרו את המשך הבנייה והליך של שינוי תוכנית שאמור להכשיר את השרץ, וכל שאירע שההליך הפורמלי של השלמת שינוי התב"ע שתעשה טרף לכשר לא הושלם, וכל מטרתו של ההליך הפלילי היתה "ללחוץ" על הנאשמים לסיימו.

על כך קובע השופט זמיר: "ההליך הפלילי כנגד הנאשמים ננקט לבסוף רק בשנת 1995, זאת במפורש כדי לגרום לנאשמים להשלים את ההליך הפורמלי של שינוי התב"ע. הרי ברור, שלא ניתן לטעון ברצינות כי בכוונת המאשימה היה להביא להרשעה פלילית, שתביא להריסתה של הבניה ה"לא חוקית", לאחר שכל הגופים המוסמכים תמכו למעשה בתכנית. ובכן, לא זו מטרתו של הליך פלילי. ניתן היה לנקוט באמצעים מידתיים יותר, בין אם בהליכים אזרחיים כנגד הנאשמים, ובין אם בנקיטת יוזמה על ידי העירייה ו/או הדיירים להשלמת ההליך הפורמלי מול הועדה המחוזית גם ללא הנאשמים, עם או ללא חזרה אליהם לאחר מכן בתביעת שיפוי".

והתוצאה - כתב האישום בוטל והנאשמים זוכו.

ונוסיף אנו: חומד לצון אחד הגדיר ברית מילה כאירוע שבו חותכים לקטנים והגדולים חוגגים. באכיפת הדין יש לנקוט, לטעמנו, בגישה הפוכה. להלקות במפירי הדין הגדולים ולהניח מפירי עבירות של מה בכך לנפשם.

לא פעם אנו נתקלים בכתבי אישום כנגד עבירות בנייה שהן זוטות שבזוטות, שמקורן, אגב, במרבית המקרים, בשכן שהתלונן. הרשות, במקום לשקול עניינית אם יש טעם ציבורי בהגשת כתב אישום, בחורת בדרך הקלה ומאשימה.

לדידנו יש לשמור את מירב האנרגיה האכיפתית והשיפוטית שניתן להקדיש לעניין לכרישים ולעזוב את הסרדינים לנפשם. איננו משוכנעים כי דווקא נסיבותיו של פסק דין זה הינן הראייה הטובה ביותר לדעתנו זו, אך המסר היוצא ממנו בוודאי ראוי למחשבה ואף נרשה לעצמנו לומר - לאימוץ.

יגנס, טויסטר, בירן מתמחים בתכנון ובנייה ובנדל"ן.