אם ככה, אז בואו נבטל לגמרי את ועדות התכנון

לפני ימים מספר הופיעה ב"הארץ" ידיעה שכותרתה תופשת את העין. "השר אולמרט: בוועדות התכנון סבורים שכל יזם הוא גנב וכל קבלן - כריש נדל"ן. " בגוף הידיעה, מאת מירי ריילי, מצוטט ממלא מקום ראש הממשלה ושר התעשייה, המסחר, התעסוקה, התקשורת והמקרקעין כדלקמן: "יש לשנות את העובדה שתוכניות בנייה תקועות בהליכי רישוי תקופה של 10-8 שנים. המפתח לכך הוא שינוי טוטלי באמצעות ביטול הצורך בכפל של ועדה מחוזית וועדה מקומית בערים הגדולות".

ציטטה זו מעוררת שתי שאלות. האחת, בהנחה שהשר הבלתי-נלאה לא הגזים והתכניות נסחבות 10-8 שנים, האם באמת מתעכב בניין הארץ? והשנייה, האם ביטול הצורך בכפל ועדות הוא שינוי טוטלי? שינוי טוטלי הוא ביטול הצורך בוועדות בכלל!

אשר לשאלה הראשונה, ברור שאין בסיס להנחה, שהסחבת בוועדות מעכבת את בניין הארץ. כמו שיודע כל קבלן וכל מתווך וכל קורא עיתונים, יש בארץ עודף מבני עסקים וגם מבני המגורים המוצעים למכירה מספיקים לכיסוי הביקוש מצד מי שרוצה דירה ויש לו כסף לשלם בעדה.

אפשר לעבור, אפוא, לשאלה השנייה: האם דרושים בכלל היתרי בנייה במדינה שבה אפשר לבנות בלי היתר ובניגוד להיתר. המדובר כאן אינו בסוגרי מרפסות וגם לא באוכלוסייה הבדואית, שהחליפה אוהלים במבנים שונים ומשונים בדרכה אל הציוויליזציה המערבית.

במי מדובר? בכל מי שמתחשק לו לבנות בלי רישיון או בניגוד לרישיון. אוזלת ידה של המדינה בפתרון השאלה הזאת בא לידי ביטוי חוזר ונשנה בדוחות מבקר המדינה ובתיקים המגיעים לבית המשפט, ו/או בתיקים שלא הגיעו כלל לבית המשפט, מפני שלא היה לאף אחד כוח או חשק להביאם לערכאות. עיון בדוחות מבקר המדינה ובידיעות המתפרסמות מפעם לפעם על פסקי הדין בעבירות בנייה מלמד, שאין טעם לקיים ועדות בנייה בכלל ומכאן שחיסול הכפילות בלבד אינו פתרון טוטלי.

הנה, למשל, דוח מבקר המדינה על השלטון המקומי, שהוגש ביוני 2002, נפתח בפרק "הטיפול בעבירות על פי חוק התכנון והבנייה". המבקר העלה בגורל 14 ועדות מקומיות וגם התעניין לדעת כיצד טיפולו המשטרה ובתי המשפט בנעשה בוועדות הללו.

התברר שרבים מהבונים לא הגישו לוועדות את המסמכים שהחוק והתקנות מחייבים להגיש. הפיקוח על הבנייה, במהלכה, היה לקוי. אם ניתנו צווי הפסקת עבודה - לא נעשה ניסיון לאכוף אותם. אם ניתנו צווי הריסה - הם לא בוצעו. כתבי אישום לא הוגשו בדרך כלל ואם הוגשו - לא תמיד נקבע מועד לדיון בהם ובמקרים רבים גם לא היה צורך בקביעת מועד, כי התובעת, הרשות המקומית, הזדרזה לבטל את התביעה שהיא עצמה הגישה.

הפרק הבא באותו דוח מוקדש ל"ועדות מקומיות - מרחביות לתכנון ולבנייה", ובו מטפל מבקר המדינה באופי העבודה של 113 הוועדות הללו, שתפקידן לדאוג לבניין הארץ לפי החוק ולא לפי חוק הג'ונגל. וכך מסכם המבקר את הפרק: "ממצאי הביקורת מעלים כמה ליקויים מהותיים בתפקודן ובתפעולן של הוועדות המרחביות... במיוחד יש להדגיש, כי בחוק לא נקבעו אמות המידה לגבי הכישורים הנדרשים מיושבי ראש הוועדות. בכמה ועדות שנבדקו עולה חשש לכאורה, כי בבחירתם של יושבי הראש שלהן היו גם שיקולים אחרים ולא בהכרח שיקולי כישורים מקצועיים..".

מבקר המדינה הוא אדם אופטימי המאמין בתיקון ליקויים. אבל עיון בדוחות שלו דווקא מייאש. הנה, למשל, באותו כרך מטפל המבקר בעיריית פתח תקווה ומקדיש 19 עמודים מרתקים לנושא "הבנייה והשימוש במקרקעין במתחם ירקונים". מתחם זה אינו דומה למרפסת שנסגרה בחזית האחורית של איזה בית מגורים וגם לא לפחון שהקים במדבר אחד הבדואים. איך אומר המבקר? "במתחם ירקונים, המשתרע על שטח של כ-2,000 דונם, כ-40 מבנים וכ-30 מבני עזר...בהם מנוהלים כ-50 עסקים - רובם עסקים גדולים...על פי התכניות התקפות החלות על השטח, ייעוד חלקו חקלאי וחלקו גן לאומי...רוב המבנים הוקמו ללא היתר בנייה...המבנים משמשים למסחר וזאת ללא היתרים לשימוש חורג ובלא אישורים...".

אם אפשר לצפצף על החוק במתחם גדול ומרכזי כמתחם ירקונים, באמת שאין צורך בוועדות תכנון ובנייה וגם את החוק אפשר למחוק מספר החוקים, סוף סוף חוק הג'ונגל מסתדר טוב מאוד בעל-פה.

כדי שלא יחשוב מישהו שהדוח של יוני 2002 יוצא דופן בממצאיו, נביא משהו מדוח יולי 2003 . דוגמה אופיינית היא "בניין היובל בגני התערוכה" בתל-אביב, שבו העירייה עצמה היא העבריינית: "ועדת המשנה של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו התירה את הקמת המבנה בסטייה ניכרת מתכנית ל'".

דוגמה שנייה שנביא מלמדת, שלא תמיד עושה הרשות המקומיות את הפרוטקציה לעצמה. המדובר הוא בבניין רב-קומות בגבעת שמואל, שעליו אומר המבקר בתקציר ממצאיו המפורטים: "הוועדה המקומית נתנה היתרי בנייה שאפשרו ליזם להגדיל את שטחי הבנייה בניגוד לתכניות המתאר התקפות ולא פעלה למנוע חריגות בנייה. עוד נמצא כי היזם פעל לאכלוס הבנייה שלא בהתאם לייעודו והוועדה המקומית לא עשתה להפסקת פעילות זו".

כאמור, מערכת המשפט מחזקת את ההנחה שהחוק מיותר, ומכאן שגם הוועדות מיותרות. וזאת לא רק מפני שרק כנגד מי שבנו 3 אחוזים מן הבנייה הבלתי-חוקית בארץ הוגשו תביעות משפטיות ואילו כנגד 97 אחוזים מהעבריינים לא הוגשו תביעות. כך הדבר גם מפני שקומץ התיקים הנפתחים זוכה לטיפול במידת הרחמים. הנה כותרת אופיינית שנשלפה אי-פעם מ"גלובס". "השופטים קראו להעלאת רף הענישה - והקלו בעונשו של מורשע". מדוע העלו את הרף והורידו את העונש? מסבירה כותרת המשנה של הידיעה: "12 שנה חלפו עד שבוצע צו ההריסה. העבריין ירצה ארבעה חודשי מאסר בפועל במקום עשרה".

בנסיבות אלו אין צורך להסתפק בביטול הכפילות של הוועדות, אותו תובע מר אולמרט. יש לבטל את הוועדות ואת החוק עצמו. הדבר חשוב גם לאווירה הציבורית. היום חושדים בכל מיני עסקנים, לא רק בירושלים, שהם עוזרים לידידים בענף הבנייה. אם איש הישר בעיניו יעשה - איש לא יחשוד בעסקן הישר, שעזר כביכול לידידיו בניגוד לחוק.