גיאוגרפיה ודמוגרפיה במגזר הערבי

חברת הכנסת רוחמה אברהם מציעה להקים ועדת חקירה כדי לבדוק, כיצד הצליחו ערביי ישראל להשתלט על אדמות המדינה. היא אינה היחידה שהייתה שמחה אילו התנדפו הערבים ונעלמו מן הארץ. אבל אם הייתה מתעניינת בנתונים הייתה מגלה, שהמציאות מעידה על יכולת מופלאה של ערביי ישראל להתרבות בלי לגזול את אדמות המדינה - אלו המיועדות להתיישבות יחידים שיקבלו אלפי דונמים למשפחה כדי לספק לנו כמה בקבוקי יין וקצת גבינת עיזים. וכל זאת, באיזורים שמדינה לא גזענית הייתה מועידה לתושבים המקומיים, הנאלצים להתכווץ באתרי מגוריהם הישנים.

תמונה מדהימה מגלה למי שמעיין בלוח הקרוי "אוכלוסיה ביישובים שמנו מעל 5,000 תושבים" בשנתון הסטטיסטי. בארבעים השנים האחרונות גדל מספר תושבי אבו גוש פי 3.3, מ-1,500 ל-5,000, בלי לגזול אף דונם מקרית ענבים, מעלה החמישה, קרית יערים, יד השמונה ונווה אילן. גידול מרשים יותר היה באותה תקופה באבו סנאן, מ-1,600 נפש ל-11 אלף. אין צורך למנות את כל היישובים, לפי סדר האלף-בית, כדי לגלות, שהיכולת להתרבות פי 6.6 במשבצת שאינה גדלה כלל היא יכולת ראויה לציון.

איזור נחל עירון - ואם תרצו: ואדי ערה - לא התרחב מאז קום המדינה. מבחינה ערבית הוא אפילו התכווץ, מפני שנגסו בשוליו לאימוני צה"ל ולהקמת יישובים יהודיים. מסתבר שתושבי אום אל פאחם לא גזלו הרבה אדמות מדינה כדי להגדיל את מספרם פי 5 בארבעים השונים האחרונות, מ-7,500 ל-37 אלף. יש להניח שגם ערערה תפחה ל-25 אלף תושבים בלי להתפיח את מספר הדונמים שברשותה.

וכך גם לאורך הירוק, היורד מצפון לדרום. קשה לטעון, שבאקה אל ע'רביה הצליחה להתרבות בתקופה הנדונה פי 4 ויותר, מ-5,000 ל-20 אלף, תוך גזלת אדמות היישובים היהודיים המקיפים אותה: מצר, מאור, שדה יצחק, מגל ועוד.

תמונה דומה נגלה אם נרד בכביש חוצה ישראל דרומה: הגידול בקלנסווה היה מ-3 אלפים ל-15 אלף, בלי להזיק לשער אפרים או לכפר יעבץ. טייבה גדלה מ-8 אלפים ל-30 אלף, ואילו טירה גדלה מ-5,500 ל-19 אלף, בלי להפריע ליהודים להקים את כוכב יאיר ואת צור יגאל. כפר קאסם הצליחה להוליד בנים ובנות ולהגדיל את מספר תושביה ב-40 השנים האחרונות פי 6, עד 16 אלף, למרות השכנות המציקה עם ראש העין, שהפכה מחצי מעברה לעיר ואם הכוללת 35 אלף יהודים, בין השאר על אדמות שהיו יכולות להיות מרחב המחייה של כפר קאסם.

אפשר לומר, שבמחוז המרכז יש תחרות אמיתית בין היהודים והערבים על האדמות. בגליל יוצרים את התחרות באופן מלאכותי. משום מה, לא הרבה יהודים מעוניינים להתיישב בגליל. אז מה עושים כדי שהערבים יתרבו בצפיפות ולא ברווחה? מקימים מצפים. וכאשר אין די מתיישבים במצפים, עוברים להתיישבות יחידים. ואם אין די יחידים? יוזמים ועדת חקירה לבדיקת השתלטות הערבים על אדמות המדינה.

השתלטות זו בולטת, כביכול, בנגב, שם החליטו הבדווים לעבור מאוהלי קידר לפחונים. כאן המקום לעמוד על הדמוגרפיה. העלייה ברמת החיים גוררת ירידה בריבוי הטבעי. אמנם, בחצי היובל האחרון נעשה בארץ מאמץ להרבות את הילדים במשפחה, על-ידי העדפת המשפחות הגדולות בקצבאות הילדים. אבל התהליך הזה זכה להצלחה מוגבלת. קפיצה במספר הילדים במשפחה הייתה בקרב היהודים החרדים, שעד שלהי שנות השבעים דווקא הקטינו את מספר הילדים.

מעניין שגם בקרב ערביי ישראל לא זכה עידוד הילודה להצלחה מרובה. שיעור הגידול השנתי של הנוצרים הערבים ירד ל-1.6% ב-2001, למשל. גם באוכלוסייה הערבית מוסלמית ירד שיעור הגידול מ-5% בשנות השישים ל-3.4% ב-2002 (עדיין מהגבוהים בעולם). ממשלות הליכוד, שהפכו על פניה את מדיניות הקצבאות לילדים, הצליחו להגביר את הילודה המוסלמית רק בקרב הבדווים.

עורכי השנתון הסטטיסטי מודים, שהם מתקשים לקבוע בדיוק כמה בדווים יש בארץ - בין ביישובים המוכרים ובין כשמדובר באוכלוסייה "הגרה מחוץ ליישובים". סבורים שמחוץ ליישובים יש 60-50 אלף בדווים, וסבורים גם שהם מתרבים במהירות גבוהה בהרבה מיתר המוסלמים בארץ. האוכלוסייה המוסלמית בגליל, למשל, גדלה ב-2002 בסך הכל ב-3%, למרות שגם היא כוללת בדווים לא מעטים. אבל האוכלוסייה המוסלמית בנגב, בעיקרה בדווית, גדלה - לפי האומדן המוצג בעירבון מוגבל - ב-5.9%. במילים אחרות, עידוד הילודה שהונהג כאשר מנחם בגין עלה לשלטון עבר רק על החרדים היהודים ועל אותם מוסלמים, שטרם התרגלו לרמת חיים גבוהה יחסית ולאורח חיים עירוני יחסית.

אז מה לעשות כדי למנוע השתלטות ערבית על אדמות המדינה? לרסס מהאוויר את שדות הבדווים? להרוס להם את 30 אלף הפחונים? הפיכת כפרי הערבים לערים ערביות גילתה שני דברים מאלפים: ראשית, אפשר להתרבות בלי להתפשט בשטח; שנית, כאשר הופכים כפר לעיר יורד שיעור הריבוי הטבעי.

משני הדברים המאלפים הללו אפשר להסיק מסקנות הפוכות מאלו המקובלות על המאמינים שהערבים יתנדפו אם נציק להם: יש לעודד את הערבים להתפתח ואת הבדווים יש לעודד להתיישבות עירונית ראויה לשמה. דרך זו תעזור לנו גם מבחינה דמוגרפית ובעיקר מבחינה גיאוגרפית.