ית המשפט המחוזי ביים זה עתה מערכה נוספת במחזה האבסורד הקרוי יוזמה עסקית בפיתוח התשתית. בית המשפט הורה לגורם הממשלתי הקרוי בנק דיסקונט להעמיד מיליארד שקלים לחברת כרמלטון, כדי שזו תוכל להתחיל בחפירת מנהרות הכרמל. לפני שנים מספר הצטרף דיסקונט ליתר הבנקים המעניקים אשראי לכל מי שאין לו כסף משלו כדי להיות עשיר, והסכים להעניק לכרמלטון את רוב ההשקעה בפרויקט בלי רשת ביטחון.
החפירה התעכבה בגלל התנגדות התושבים, ועד שהוסרה ההתנגדות נגמרה החגיגה הבנקאית. התברר לבנקאים שאין די בעמלות שורה ובמאות עמלות אחרות המוטלות על הלקוח הקטן כדי לכסות את סיכוני הלקוח המאושר והמקושר. מציאות זו נוחה לממשלה, שלמעשה אינה מעוניינת בפיתוח התשתית. הממשלה סבורה, בהיגיון האופייני לה, שחברה מתפוררת אינה זקוקה לתשתית מוצקה. בשעה שמקצצים בכל התקציבים שעשויים לחזק את הדבק החברתי, אבסורד על אבסורד יהיה - מנקודת ראותה של הממשלה - לחפור מנהרות ולסלול כבישים לרווחת הציבור, שהמדיניות מכוונת להציק לו ככל האפשר.
איך מתקשרת המדיניות הזאת במנהרות הכרמל? כמו שהיא מתקשרת בשאר התכניות בשיטות BOT או PFI, שמדברים עליהן בלי סוף ובלבד שדבר לא יצא מן הדיבורים. לממשלת ישראל לא אכפת שהעיר חיפה תהיה פקק הסותם את הדרך בין אזור החוף לבין צפון הארץ. סוף סוף, לא היא שנתקעת בפקקים. לכן, כאשר הוחלט על מנהרות הכרמל לא הלכו בדרך הבאה והמעשית: הממשלה היתה מפיצה אגרות חוב בריבית נמוכה האופיינית לאשראי שהציבור דורש מהממשלה; אחרי שהיתה מבטיחה את המימון הזול היתה מוציאה מכרז של אמת, כלומר מכרז שבו מפקיד הקבלן ערבות לגמר העבודה בלי סחבת ובלי תוספות המכפילות את המחיר.
בגמר העבודה היתה הממשלה מוציאה מכרז על הפעלת המנהרות, ובו היה זוכה מי שהיה מציע את התמלוגים הגבוהים ביותר. יתר על כן, מאחר שמימון ממשלתי הוא המימון הזול ביותר, אגרת הנסיעה היתה יכולה להיות נמוכה, והדבר היה מביא לתנועה ערה של נוסעים מרוצים, והודות לכך די היה באגרה נמוכה כדי שגם המפעיל ירוויח וגם הממשלה תכסה את הוצאות החפירה והאחזקה.
למה לא נהגה הממשלה בדרך זולה ויעילה זו? מפני שהפקק הקרוי חיפה לא מזיז לה, כשם שלא מזיזים לה הפקקים בגוש דן או בכניסה לירושלים. אמונת הממשלה שחברה מתפוררת אינה זקוקה לתשתית מוצקה באה לידי ביטוי גם במערכה אחרת של מחזה האבסורד: משיכת ההקמה של תשתיות על פני שנים ארוכות, שבהן נקברים מאות מיליוני שקלים ללא תועלת. אמנם, הממשלה עובדת - אם היא בכלל עובדת - על בסיס תקציבי שנתי ולכן היא לא מחשבת ריבית על הכסף שהיא לוקחת מהציבור כדי לקבור באדמה. אבל לכסף יש תמיד מחיר, וגם אם הממשלה לא משלמת את המחיר, משלם אותו המשק, שמאבד יכולת לעשות שימוש מועיל בכסף הזה.
כך, למשל, לפני שנים הצהירה הממשלה על כוונה - מדומה, כמובן - להקל מן הצפיפות בכניסה לירושלים בסלילת כביש מכיוון מוצא לצפון העיר. אמרו שהכביש ייפתח בתחילת 2005. אחרי שקברו בעמק הארזים כמה עשרות מיליוני שקלים שיש להם מחיר גם אם הממשלה אינה משלמת אותו, הוחלט לסחוב את הסלילה כמקובל במדינה שבה נמשכה 15 שנה סלילת 15 הקילומטרים מצומת השרון לחדרה. ואפרופו חדרה, לממשלה לא אכפת צוואר הבקבוק בכביש החוף באזור חדרה, למרות ריבוי התאונות שהוא גורר. סוף סוף, במחיר התאונות נושאים בסך הכל הנפגעים וחברות הביטוח ולא הממשלה.
אבל נחזור למנהרות הכרמל, השקועות עכשיו ב-BOTS, אם אפשר לכתוב באותיות לטיניות מילה עברית אופיינית למצב הישראלי. בית המשפט פסק שממשלת ישראל - הקרויה גם בנק דיסקונט - חייבת לעמוד בחוזה שלה עם כרמלטון וכבר שמענו על שתי התפתחויות שעשויות לעכב מחדש את חפירת המנהרות. האחת, כרמלטון עשויה לתבוע את דיסקונט על העיכוב שכבר היה והשנייה, בנק דיסקונט עשוי לערער על החיוב להלוות את הכסף ליזם, למרות הסיכון.
מאחר שהממשלה אינה מעוניינת בתשתיות אלא בקשקושים, שתי התפתחויות אלה רצויות לה, כשם שרצויות לה ההפרעות במימוש תשתיות אחרות ביזמה פרטית, כביכול. והדגש כאן הוא על "כביכול". הנה כמה דוגמאות. בירושלים מדובר על רכבת קלה וגם כאן היוזמה פרטית אבל ה-BOT הוא BOTS כי הממשלה נדרשת להעמיד ליזמים את רוב הכסף, כשהם מתקשים להשיג אפילו את מיעוטו, שלא לדבר על הבטחת הממשלה לכסות הפסדים, אם יציגו אותם היזמים. לכן שמחה הממשלה לשמוע זה לא כבר שהפעלת הרכבת הקלה בירושלים תידחה בעוד שנה, בתקווה שעד תום הדחייה הזאת יהיה תירוץ לדחייה נוספת, כמקובל. כך הדבר, כמובן, גם ברכבת הקלה בתל-אביב, המיועדת להפעלה ב-2010 - שנה רחוקה די הצורך לחשוב על כמה וכמה תירוצי סחבת.
מיותר להגיד שגם הסחבת בסלילת כבישי הרוחב שצריכים להזין את חוצה ישראל היא חלק ממחזה האבסורד, שבו התגלה, שאם BOT הוא עסק פרטי במימון ציבורי, על אחת כמה וכמה כך הוא PFI. סיכום המצב ניתן בכותרת שהתנוססה בעיתונים בשבוע שעבר: "מע"צ לא תסלול כבישים ב-2004 - עקב קשיי תקציב".
לפני שבועות מספר נודע על מחקר שהזמינה התאחדות הקבלנים, ובו התגלה מה שהיה ידוע בחינם ובלי מחקר, שתקציבי הפיתוח נמצאים בירידה. מידיעה אישית, כמו שקוראים לזה, אני יכול לספר שמזמין המחקר, מר יהודה שגב מנכ"ל התאחדות הקבלנים, שמע כבר לפני חודשים מספר הסבר ממצה על ישראבלוף הקרוי פיתוח תשתיות. אבל מר שגב, איש תם וגם תמים כנראה, לא העלה על דעתו שיש שיטה בשיגעון, אם לומר בלשונו של שייקספיר, שהממשלה משטה בציבור. אז התאחדות הקבלנים הזמינה מחקר, קיבלה נתונים שהיתה יכולה לקרוא בספר התקציב, אבל לא הבינה מה עומד באמת מאחורי הנתונים הללו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
