זליכה עושה סדר: ינוסח חוזה אחיד בנוגע להתחייבויות המתכננים

"בכוונתי לפעול ליצירת חוזה אחיד לכל המתכננים במדינה. החוזה ייתן ביטוי להמלצות ועדת זיילר, ויסדיר את ההתחייבויות של המתכנן כלפי המזמינים". כך הודיע בשבוע שעבר (ב') החשב הכללי באוצר, ד"ר ירון זליכה, במסגרת יום עיון שערכו התאחדות הקבלנים, איגוד המהנדסים לבנייה וארגון המהנדסים והאדריכלים העצמאיים.

בכנס השתתפו גם נשיא FIDIC - הפדרציה הבינלאומית של המתכננים, ריצ'רד קייל, ומנכ"ל הארגון, דניאל איברסון, מאוסטרליה. עוד אמר זליכה, שיש להקים ועדת היגוי בינמשרדית, שתבדוק את נוהל העסקת המתכננים על-ידי המדינה. במקביל יש להקים מאגר מרכזי של מתכננים, בדומה לזה של מאגר רואי החשבון והשמאים, שישמש את כל משרדי הממשלה, אמר.

זליכה הדגיש, שהמדינה היא הצרכן הגדול ביותר של שירותי המתכננים בארץ, עם תקציב תכנון של 350 מליון שקל בשנה. עוד אמר זליכה, שהעסקת מתכננים על-ידי משרדי הממשלה השונים לקויה, שכן בכל משרד יש מאגר עצמאי של מתכננים, אך מידע לא מועבר ביניהם.

ריצ'רד קייל, עמד על המשמעויות השליליות של בחירת מתכננים על-פי מרכיב של מחיר בלבד, תוך התעלמות ממרכיבים נוספים, ובראשם איכות. הוא הדגיש, שקיים צורך בחלוקת סיכונים הוגנת בין המזמין ובין המבצע וציין את הבעייתיות בחוזים דרקוניים שגורמים לניצול המבצעים.

"70 מדינות בעולם משתמשות בחוזה אחיד בהתקשרות עם מתכננים וקבלנים ואילו בארץ יש 70 חוזים שונים", אמר סגן החשב הכללי באוצר, גבי שוחט.

לדבריו, משרדו פועל לביצוע רפורמה בנושא וכי בקרוב תוקם ועדת היגוי בינמשרדית, שתפעל בשיתוף נציגי המהנדסים והקבלנים לביצוע השינויים תוך בחינה אוהדת של עקרונות FIDIC.

מ"מ נשיא התאחדות הקבלנים, אברהם ליבר, הדגיש, שבארץ כל משרד ממשלתי או נותן עבודה מנסח חוזים משלו, וכי יש צורך דחוף ביצירת סטנדרטיזציה של החוזים תוך הסתמכות על ניסיון עולמי.

"ישראל לא צריכה להמציא את הגלגל מחדש", אמר ליבר, "אלא לקחת דוגמא מניסיונן של מדינות אחרות".

מנכ"ל נתיבי איילון, אריה בר, אמר שלדעתו חוק חובת המכרזים הוא חוק רע וכי הוא גורם לכניסתם לשוק של מבצעים לא מקצועיים, שכל יתרונם בכך שהציעו הצעות מחיר נמוכות. בר הדגיש, שבשל כך הוא נוטה לפסול את ההצעות הנמוכות מדי.

יו"ר ארגון המהנדסים לבנייה ותשתיות, ד"ר יואב סרנה, אמר שאמנם יש מדינות בעולם שאינן עובדות עם החוזים הספציפיים של FIDIC, אך אין מדינה מערבית מתקדמת שאינה פועלת לכל הפחות, על-פי העקרונות שלה.

בעולם מקובל להשתמש בסוגים שונים של מכרזים, שכל אחד מהם בנוי בהתאם לשוק הספציפי. בין המכרזים המוכרים ניתן למנות את מכרז המחיר הראשון (FIRST PRICE AUCTION), שבו זוכה מי שהציע את המחיר הנמוך ביותר - שיטה המקובלת בארץ.

במכרז המחיר השני (SECOND PRICE AUCTION), זוכה מי שהציע את המחיר הנמוך ביותר, אך משולם לו המחיר שהציע הזוכה שהגיע שני. כל מתמודד מציע את התשלום אותו הוא דורש עבור העבודה - אך התשלום שהוא מקבל נקבע ע"פ ההצעה של המתמודד השני. שיטה זו נותנת למשתתפים במכרז תמריץ להציע מחיר מינימלי, מתוך ידיעה שאולי יזכה מחיר הגבוה יותר. סוג נוסף של מכרזים המקובל כיום במיוחד בארה" ב ובמערב אירופה, אך אינו מקובל בארץ, הם המכרזים הדינמיים, שבהם מתקיימים סבבים של מכרזים כאשר בתום כל סיבוב מתקבל זוכה אחד.

במסגרת המכרז מתבקשים המתמודדים לא רק לספק מחיר, אלא לפרט את הצעתם, כשהיא גלויה לעיני כל. בסוף כל הסבבים נמצא הזוכה שהציע את המחיר הנכון ביותר.

לדעת ראש המחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, פרופ' מוטי פרי, המתמחה בתורת המשחקים ובמכרזים, היתרון בשיטת המכרז הדינמי הוא, שהיא מאפשרת למתמודדים לשפר את הצעתם במהלך המכרז.

לדבריו, על-פי דגם, כולם מתחילים במחירים גבוהים ואחר כך מתחילים לרדת. מי שיזכה במכרז הוא לא מי שהימר על המחיר הנמוך ביותר, אלא מי שבאמת מסוגל לעשות את הפרויקט במחיר הנכון ביותר, אמר.

על-פי כללי המכרז הדינמי, המכריז מבקש מכל המשתתפים הצעה ראשונית. לאחר שהוא מקבל את ההצעות הוא מודיע על המנצח הזמני, כמה נקודות קיבל, וכמה נקודות צריך לסיבוב הבא כדי להישאר במשחק.

אחרי כל שלב, מפרסם המכריז את פרטי ההצעות של כל המשתתפים, ובכך חושף לעין כול את כל האינפורמציה באשר לטכנולוגיה, הביקושים, העלות ועוד.