"לא להעביר את תאגידי המים והביוב לידיים פרטיות"

"לא להעביר את תאגידי המים והביוב לידיים פרטיות. יש להגביר את הרגולציה ואת המעורבות הציבורית בכל הנוגע להפרטת משקי המים העירוניים והתפלת מי ים". כך קובע ארגון ידידי כדור הארץ בדו"ח - של מי המים האלה?, שמפורסם היום (א'). הדו"ח נכתב בידי מנכ"ל הארגון, גדעון ברומברג וזכריה תגר, על רקע ויכוח ציבורי בינלאומי, בשאלה האם מים הם זכות אנוש בסיסית או מוצר צריכה.

דוגמה להפיכת המים למוצר צריכה הם רואים בדרישה הגוברת לבקבוקי מים מינרליים, שהיא לדעתם, ההוכחה הבולטת לחוסר אמון הציבור באיכות מי השתייה.

לדברי ברומברג, לכאורה, הרע היחיד בצריכת מים מינרליים, הוא הצטברות פסולת בקבוקי הפלסטיק. בפועל, מדובר ביצירת פער בין שתי שכבות אוכלוסייה - האחת הצורכת מים באיכות טובה, והשנייה באיכות פחותה. עובדה זו פותחת פתח להזנחת משקי המים, אמר.

חוק תאגידי מים וביוב מאפשר לרשויות מקומיות להקים חברה, במסגרת משק סגור, ולהעביר אליה את ניהול שירותי המים והביוב שלהן. בשלב השני מאפשר החוק להעביר את החברה העירונית לבעלות פרטית למשך 25 שנה.

בלומברג ותגר מדגישים שהם תומכים באופן עקרוני בתאגוד שירותי מים וביוב עירוניים, וביצירת משק כלכלי סגור, אך הם מתריעים מפני העברת התאגידים לידיים פרטיות.

לדברי ברומברג, ניסיונן של מדינות אחרות בהפרטת שירותי מים וביוב מלמד, שתוצאת ההפרטה היו תמיד עליית מחירים וירידה באיכות. כך למשל, בחמש השנים שלאחר הפרטת משקי המים במחוז ווילס באנגליה, עלו מחירי המים ב-50%. באותה עת עלו רווחי החברות בממוצע ב-147%.

מחקר מ-1994 מצא עלייה משמעותית במספר מקרי הדיזנטריה באיזור. בנוסף, כתוצאה מעליית המחירים עלה מספר ניתוקי המים פי שלושה. בניסיון להימנע מניתוקים התקינו חברות המים מדי-מים אוטומטיים המאפשרים אספקה בתשלום מראש. לטענתם, עקב המחאה הציבורית החליט הפרלמנט הבריטי לאסור ניתוקי מים של בתי מגורים, בתי חולים, בתי ספר ועוד. העיתונות האנגלית כינתה את ההפרטה בתואר "שוד המים הגדול".

דוגמא נוספת היא מארה"ב. הפרטת המים באטלנטה, ג'ורג'יה, היתה אמורה לשמש כמודל להפרטת שירותי המים במדינה כולה. חוזה ההפרטה ל-20 שנה נחתם ב-1998 ובמהלכו קיבלה המדינה 428 מיליון דולר.

מיד לאחר חתימת החוזה דרשה החברה להעלות את תעריפי המים, דרישה שנדחתה על-ידי הרגולטור. דרישת החברה לתשלומים נוספים מהעירייה התקבלה באופן חלקי בלבד, וכדי לצמצם עלויות פוטרו כמעט 400 מ-700 עובדיה.

מצב המים ותלונות התושבים גרמו לעיריית אטלנטה להוציא מיליון דולר על העסקת פקחים שווידאו את נכונות הדו"חות של חברת המים. בתום עבודת הפקחים, ובהסכמה הדדית בין החברה לעירייה, בוטל חוזה ההפרטה.

לדעת בלומברג ותגר, עליית מחירי מים גוררת השלכות שליליות וחיוביות כאחד. היא עלולה למנוע או להקשות את הגישה למים עבור שכבות אכלוסייה חלשות, או לפגוע בהכנסתן הזמינה. במקרים קיצוניים, אך לא בהכרח נדירים, משמעותה ניתוק מים. במקביל, מחירי מים גבוהים משמשים כתמריץ לחיסכון במים במגזר הביתי, דבר המתבקש במיוחד בישראל הנמצאת במצוקת מים מתמדת.

בנוסף מתריע הארגון מפני שימוש נפוץ מדי בהתפלה על חשבון החיסכון במים - מתפילים ולא חוסכים, מגדילים ההיצע אך לא מטפלים בביקוש. לטענת הארגון, הוא מכיר בצורך לבנות מתקני התפלה, אך תוך התחשבות במחיר הסביבתי הגבוה שהיא גובה, בין השאר בתפיסת קרקע, זיהום אוויר ועוד. לדעת הארגון, יש לצמצם את אספקת המים השפירים לחקלאות, לעודד חסכון ולשדרג את איכות הקולחים.

על-פי תחשיב שערכו, מחיר ההתפלה כיום - 3 שקל למ"ק, כפול מזה של השבת קולחים וחיסכון במגזר החקלאי. לא רק זאת, לדעת ברומברג ותגר, בעלות פרטית על מתקני התפלה מסכנת את האינטרס הציבורי בנוגע למשאבי מים.

לטענתם, יש לערוך סקר עצמאי של הסכנות לאינטרסים ציבוריים בנוגע למתקן ההתפלה שבבנייה ליד אשקלון, בכדי ללמוד מהניסיון העולמי ולמנוע השלכות שליליות.

בלומברג ותגר מדגישים, שהמים הם נכס ציבורי ובאחריות המדינה לספקם לכל אזרחיה. עוד הם קובעים, שניהול משק המים צריך להתבצע תוך דגש על חיסכון ויעילות, צדק חברתי בחלוקת משאבי מים, הקצאת מים לטבע, דמוקרטיה ושיתוף הציבור בתהליכים ובקבלת ההחלטות.

לדבריהם, מכיוון שספקי שירותי מים וביוב פועלים כמונופול, בין אם הם תאגיד ציבורי או פרטי, יש לחזק את הפיקוח הציבורי עליהם ועל המידע בנוגע לעלויות שהם מספקים.