הרשויות המקומיות מציגות: מים בלי חשבון

אין חדש תחת השמש, אמר החכם מכל אדם, וגם צדק. בעקבות הוויכוח על עיקול הכספים המיועדים לפירעון חשבונות המים של הרשויות המקומיות, טיפסתי אל המדף העליון בו גנוזים תולדות ישראל בעת החדשה, כפי שהם משתקפים בדו"חות מבקר המדינה. הדו"ח על הביקורת בשלטון המקומי, שפורסם בשנת התשמ"ז, 1986, כולל פרק על משק המים. מאחר שכבר אז לא היה חדש תחת השמש, המבקר יכול היה לציין כי "בשנת 1981 בדק את נושא ניהול משק המים... הוועדה לביקורת המדינה דנה בממצאי הביקורת בראשית 1983... ודרשה ממשרד הפנים לנקוט פעולה נמרצת לתיקון המצב".

בתחום התעריפים ננקטה פעולה נמרצת, ואלמלא הכרנו את השלטון המקומי ואת חוסר הפיקוח הממשלתי על השלטון הזה, היינו צריכים להתפלא על ההכרח שרואה לעצמה חברת מקורות לסגור את המים לרשויות סוררות ביותר. היינו צריכים להתפלא על עצם היווצרות החובות, מאחר שהצרכנים משלמים מדי חודשיים את חשבון המים - לפחות ברשויות השוקדות על גביית המסים העירוניים.

חשבון מים טיפוסי של משפחה גדולה ואוהבת ניקיון, שיש לה גם גינה נאה ליד הבית, יכול להגיע ליותר מ-700 שקל בחודשיים, בשלושה תעריפים: 3.2 שקלים לקוב, 4.5 שקלים לקוב ו-6.3 שקלים לקוב, ובממוצע: 4.8 שקלים לקוב, שהם פי שלושה מהתעריף שהרשות המקומית משלמת למקורות.

מבקר המדינה ציטט ב-1986 את נתוני נציבות המים ל-1985, לפיהם מקורות מקבלת 29% מן ההוצאה המוניציפלית במשק המים, כאשר 49% מההוצאה המכוסה באגרות שמשלמים התושבים מיועדים למינהל המים, 7% נדרשו לאחזקת מדי המים (אחוז שיפתיע את מי שלא ראה מעולם את מתחזק המד ליד ביתו), 3% מיועדים לכיסוי פחת המים (שהגיע באותן שנים ל-10% מהכמות שנכנסה לצינורות) ועוד 12% מהאגרה נועדו לבלאי הצנרת.

היום יוזם יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, שלום שמחון, חקיקה שתאסור עיקול כספים המיועדים למקורות, כדי להגן על תושבים מפני ניתוק המים בעקבות חובות הרשות. זאת, לאחר שנאסר כבר עיקול כספים שמיועדים למשכורות. הבנקים זועמים - והפעם בצדק. אכן, במצב הזה אשמה גם חברת מקורות, שאיננה ממהרת לסגור את המים אפילו ביישובים סרבניים ביותר. רשות מקומית שגובה מדי חודשיים סכום גבוה פי שלושה מזה שהיא מעבירה לחברת מקורות, יכולה לשלם את חשבון המים כסדרו. ואם איננה משלמת? מקורות צריכה לסגור מיד את הברז, ולהביא לידי כך שכל התושבים אשר שילמו את החשבון יסתערו על המועצה, יכלאו את ראש העיר ואת הגזבר במשרדיהם, וינהגו כאותו פסיכולוג שהצליח בדקה אחת להרגיע כליל ילד מתפרע. איך עשית את זה, שאלו ההורים? אמרתי לו שאם ימשיך להתפרע אשבור לו את העצמות, השיב הפסיכולוג.

בדו"ח הישן שלא התיישן כותב המבקר: "עוד בשנות השישים קבעו שר הפנים ושר החקלאות שעל הרשויות המקומיות לנהל את השירות לאספקת המים כמשק סגור, הנושא את עצמו... בביקורת שנערכה ב-1981 הצביע מבקר המדינה על כך שההחלטה לא בוצעה... היה על משרד הפנים, בשיתוף עם נציבות המים, לדאוג לכך שיינתנו לרשויות המקומיות הוראות מפורטות בדבר דרך ניהול הפנקסים של מפעלי המים, ולפעול לקיומן של הוראות אלה... משרד הפנים לא קבע כללים ולא נתן הוראות ביצוע". המבקר ממשיך ומדגיש, שאין בעיה לנהל את מערכת המים כמשק סגור, מאחר שהתעריפים המאושרים מכסים את כל העלויות, שהתשלום למקורות מהווה 29% מהן.

באותו דו"ח, שהעלה אבק על מדפיהם של שרי הממשלה, הרואים במבקר נודניק שאין להתרגש ממנו, טיפל מבקר המדינה גם באגרות הפיתוח של משק המים המוניציפלי. לדבריו, בתחום זה ניתנה לרשויות יד חופשית בקביעת גובהן של אגרות הפיתוח - דבר שעשוי להבטיח ניהול תקין בלא איומים בסגירת הברזים.

במילים אחרות, כמו ביתר תחומי המינהל המוניציפלי, גם בנושא המים נמשכת ההפקרות, המעידה על הכישלון המוחלט של הדמוקרטיה המקומית. אז מה הפתרון? להעדיף את מקורות על הבנקים בפירעון החובות, אחרי שגזר על הבנקים לוותר על החובות בגלל השכר שהולן?

יש פתרון אחר. לפני שנים מספר פרסם מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות את עבודתו של נחום בן-אליא. "היש מקום למנהל עיר מקצועי בישראל?". החוקר דן באפשרות להנהיג תפקיד של מנהל עיר מקצועי, והוא אומר: "תפקיד זה נוהג בחלק מן הרשויות המקומיות בצפון-אמריקה ובמערב-אירופה, ובא להחליף חלק ניכר מתפקידו של ראש עיר נבחר, הנתון לשיקולים פוליטיים ולעתים אינו בעל מיומנויות מקצועיות לניהול מערכת עירונית".

שיטה זו, המשאירה על כנה את המועצה הנבחרת אבל מפקידה את הניהול המעשי בידי איש מקצוע, הונהגה באמריקה בפעם הראשונה ב-1908, ואילו ב-1991 הקיפה כשני שלישים מן הערים שמספר תושביהן בין 25 אלף ל-250 אלף, ויותר מחצי הערים שמספר תושביהן בין עשרת אלפים ל-25 אלף ובין 250 אלף ל-500 אלף. היא נפוצה פחות בעיירות הקטנות ובכרכים הגדולים ביותר. השיטה נשענת, מספר בן-אליא, על שני עקרונות בסיסיים: א. המועצה המקומית הנבחרת מתווה מדיניות ועוסקת בבקרה ציבורית; ב. למנהל העיר המקצועי יש סמכות מלאה לניהול ענייני הרשות המקומית.

אנחנו חסידים מובהקים של אמריקה, אז אולי כדאי לנו לנסות את השיטה הזאת? לפני שיסגרו לנו את המים וישאירו לנו שוב את הררי האשפה!