ושאבתם מים - מכל מקור

משמעות הדבר היא שעד סוף 2005, יפעל לאורך הים התיכון מתקן התפלה בודד אחד של קונסורציום VID, שייצר 100 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה, ולא שישה מתקנים כפי שקבעה הממשלה.

בקשתה של VID להגדיל את הכמות ל-120 מיליון מ"ק ולהגדיל בכך את כלכליותו, נדחתה. שני מתקנים הקטנים ליצור 30 מיליון מ"ק, של קונסורציום כרמל התפלה ושל קונסורציום יובלים, מתקשים להשיג מימון, ואילו התחייבות שנתן קונסורציום כרמל להקמת המתקן השלישי חולטה על-ידי החשב הכללי. המכרז להקמת מתקן גדול נוסף בחדרה לייצור 100 מיליון מ"ק יפורסם, אחרי דחיות מרובות, בחודש הבא. ואילו מעל להקמת המתקן של מקורות באשדוד, מרחף סימן שאלה גדול.

להתחמקות האלגנטית של האוצר מלקדם את נושא ההתפלה, היסטוריה ארוכה, שתחילתה באמונה לפיה יש למצות תחילה את שאר האפשריות - חיסכון במים והשבת קולחים - לפני שמחליטים על הקמת מפעלים לייצור מים. כמו כל דבר אצלנו, זוכה תפיסה זו לתמיכה ממשלתית על-פי מקדם ההיסטרייה - שנות בצורת מגבירות את זעקות אלה הדורשים התפלה כאן ועכשיו, שנים גשומות מרגיעות את הרוחות.

את היצע המים ניתן להגדיל במספר שיטות: להתפיל מים, לייבא מים, לחסוך במים ולהשיב מי קולחים מטוהרים, כשלכל אחת מהשיטות יש מחיר. התפלת מים משמעותה שריפת אנרגיה, ומכאן - תוספת לזיהום האוויר הגבוה ממילא, תפיסת שטחים פתוחים לאורך חופי הים, גם אם צמודים למתקני תשתית קיימים, וסילוק רכז לים שעלול לפגוע בחופים, באיכות המים ובדגה בשל ריכוזי המלח הגבוהים שיושלכו לים. מחקרים מצאו שהעלות החיצונית הנובעת מההתפלה היא 0.16-0.07 שקל לכל מ"ק, בנוסף לעלות ההתפלה העומדת כיום על 52 סנט למ"ק.

ייבוא מים מתברר כאופציה יקרה ולא כלכלית, בעיקר על רקע העובדה שטרם הוכח כיצד ניתן לשנע את המים, ולכן גם נושא זה מקבל בולטות בעיקר על רקע פוליטי ולא כאופציה אמיתית.

השבת קולחים גם היא אלטרנטיבה. אזרחי המדינה מיצרים 600 מיליון מ"ק קולחים בשנה, מתוכם 400 מיליון מ"ק מטוהרים לרמה שניונית, אך רק 200 מיליון מ"ק מהם מושבים לחקלאות. העלאת רמת הטיהור לדרגה שלישונית, כפי שקבע דו"ח ועדת ענבר, תעודד שימוש רחב יותר בקולחים מושבים. עלות ישום הדו"ח היא 2.05 שקל למ"ק, אך הממשלה דוחה את יישום המסקנות. משמעות הדבר היא שהקולחים ימשיכו לזרום לים ללא שימוש גם בעתיד.

מחקרים הוכיחו גם, שניתן לצמצם את הצריכה הביתית ב-25% - מ-600 מיליון מ"ק בשנה ל-420 מיליון מ"ק - על-ידי התקנת חסכמים. גם את הצריכה החקלאית ניתן להקטין באמצעות ייקור המים לחקלאות, שינטוע ועוד ועוד.

רק נתון אחד אינו ניתן למחלוקת: אוכלוסיית המדינה והאיזור כולו הולכת וגדלה, ובמקביל עולה רמת החיים. גידול זה נעשה בלי שום קשר לכמות הגשם היורדת, שגם היא נתון שאי אפשר להתווכח איתו.

אזרחי מדינת ישראל צורכים כיום 1.8 מיליון מ"ק מים בשנה, ב-2015 תעלה הדרישה ל-2.5 מיליון מ"ק. לא רק זאת. ישראל התחייבה לספק מים לשכנותיה - לירדנים ולפלשתינים. אם בעתיד ישאו מאמצי השלום פרי, תתבקש ישראל להגדיל כמות זו. מחקרים שנעשו באוניברסיטת חיפה מצאו, שלחץ בינלאומי עלול לגרום לכך שנאלץ לוותר על אקוויפר ההר לטובת השכנים הצמאים, ואולי אפילו על השאיבה מהכנרת, הכל לטובת שכנות טובה.

מכאן נובעת מסקנה אחת: צריך הכל - התפלה, השבת קולחים וחיסכון במים. במרחב שבו האזרחים מתעוררים כל בוקר לצליליו של איום קיומי תורן, מוטב להסיר לפחות את איום המים, אותו ניתן לפתור באמצעים לא אלימים.