סוף תכנון בהתנגדות תחילה

מי שבוחן את הצבר הידיעות על התנגדויות שונות לתכניות בנייה משונות, שואל את השאלה הדיאלקטית הבאה: מתי תיהפך הכמות לאיכות? מתי יבינו היזמים והשלטונות, שלא משתלם לצפצף על הלקוחות ולהפריע את מנוחת השכנים? שפע הידיעות על התנגדויות למיניהן מלמד, שהציבור מצדו כבר הבין שאין להשלים עם מפגעים, ישירים ועקיפים.

משמחות במיוחד ההתנגדויות המקומיות, הספציפיות. בלי לפסוק הלכה, אפשר להביא רשימה חלקית אבל מאלפת: 220 תושבים הסובבים את כיכר המדינה תובעים פיצויים על ירידת ערך נכסיהם עקב תוכנית הבנייה בכיכר. 130 תביעות פיצוי על ירידת ערך, לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, הוגשו לוועדה המקומית בקרית אונו, בגלל התוכנית לסלילת כביש מכבית, שיחבר את האיזור עם חוצה ישראל.

תושבים בכפר מל"ל תובעים פיצוי על ירידת ערך הקרקע בגלל כביש 531 שצפוי לעבור בקרבתם. כביש זה מקפיץ גם תושבים בכפר-סבא הטוענים, שאתר פסטורלי ושקט ייהפך לאיזור רועש. תושבים בתל ברוך מאיימים לפנות לבית המשפט כדי למנוע הקמת מוסדות חרדיים בשכונה מתוך ניסיון להשתלט עליה.

דוגמאות אלו מעידות על הצורך להרגיל את השלטון למחשבה, שהמדינה קיימת למען תושביה, ולא למען קומץ מיוחסים ובעלי קשרים. ואלו אינן הדוגמאות היחידות. 13 בעלי נכסים בנווה צדק תובעים פיצוי מן הוועדה המקומית בתל-אביב, שאישרה הקמת מגדל בגובה 38 קומות בסמוך להם. 130 דיירים שרכשו דירות בפרויקט אחוזת הנשיא בצפון רחובות התארגנו נגד כוונת היזמים להגדיל את הפרויקט ב-160 דירות עד ל-1,050 דירות, בעוד שהם רכשו את הנכסים כשדובר על 890 דירות בשטח שנועד בתחילה ל-730 דירות.

הטענות על הטעיית הדיירים שונות ומגוונות. אחת המשפחות שרכשו דירה במגדלי צמרת שברחוב פנקס דורשת בוררות עקב טענתה, שהיזם לא בנה את בריכת השחייה שהבטיח. תושבי קריית הסביונים ביהוד תובעים 3.7 מיליון שקלים מאפריקה-ישראל על שהבטיחה מבני ציבור רבים ולא עמדה בהבטחתה.

קשה לדעת איך יפסקו בתי המשפט בתביעות השונות, אבל יש לציין בחיוב, כי בשנים האחרונות נוטים בתי המשפט לרחם על הניזוק, בניגוד לתפיסה הישנה שרווחה בממסד הישראלי, לפיה יש להגן על המזיק. הנה, בית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את ערעור מגדלי אלרוב בשאלת הפיצוי לשכנים בגבעת עמל, שבתיהם סמוכים לפרויקט המגדלים, אף שרחוב מפריד ביניהם. בדומה לכך, בית המשפט אישר פיצויים בראשון לציון לרוכשי "דירת נוף פינתית", ששילמו 26 אלף דולר בעד הנוף וקיבלו במקומו קיר של בית סמוך.

בולטים במיוחד הם סיפורי עין חמד והמרינה בהרצליה. בשני המקרים הללו פסקו בתי המשפט נגד היזמים, ובאופן ישיר או עקיף גם נגד רוכשי הנכסים מצד אחד ונגד רשויות התכנון מצד שני - שלושה גורמים שחברו יחד לשים לצחוק את השפה העברית, כדי להפוך "יחידות נופש" לדירות צמרת.

בשני מקרים אלה כבר מגיעה תגובת השרשרת. רוכשי המבנים בעין חמד, שהתכוונו להתגורר בקוטג'ים המיועדים לצורכי קיט, כביכול, מאיימים לתבוע את הוועדה המחוזית על הטעייה. כמה מהמעוניינים להתגורר במרינה טוענים גם הם נגד מצג שווא בעניין ייעוד הדירות - במקרה זה לא נגד הרשויות, שנהגו לערפל בכוונה את המינוח בהיתרי הבנייה כדי לשטות בציבור הרחב ולפגוע בזכויותיו. הטענה כאן היא נגד היזמים, שהבטיחו פרויקט מגורים יוקרתי באתר שנועד "כאילו" לתיירות.

יתכן, בהקשר זה, שהכמות מתחילה להפוך לאיכות. אחרי שהירוקים איחרו בתביעתם נגד היזמים והדיירים המיוחסים במבנה הראשון של סי אנד סאן - שלא ידעו מהו ההבדל בין מגורים ובין נופש וגם לא בין 100 מטרים (מהים) ל-70 מטרים - נודע שהמבנה השני באתר יהיה מלון שישמש לאכסון זמני ומתחלף. המבנה יהיה בבעלות אחת ואפשר יהיה להעמיד את חדרי המלון לשימוש פרטי בלעדי לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים.

הצרה היא, שסנונית אחת אינה מביאה את האביב וגם לא ברור שהופיעה כאן סנונית. עמותת אדם טבע ודין וגילה הרץ, "הילדה הרעה" בעיריית תל-אביב, אינן מאמינות שמישהו יפקח על מה שיתרחש באמת באותו "מלון". ניסיון העבר מלמד, שצריך יהיה להבטיח פיקוח מצד הנודניקים הרגילים, שכבר יודעים להגיע לבתי המשפט כשההון והשלטון עושים יד אחת נגד הציבור.

הנה, בית המשפט אישר זה לא כבר את הסכם הפשרה בין חברות הבנייה לבין חבר מועצת העירייה בנתניה, הרצל קרן, שיוצג בידי אדם טבע ודין בשאלת ההגנה על שמורת האירוסים בדרום העיר. יתר על כן, יש עכשיו מקרים, שבהם דווקא הוועדה המקומית היא שמנסה להגן על הנוף, כפי שאירע במשגב, שם אישר בית המשפט העליון, לפי דרישת הוועדה, שמותר למנוע בינוי המהווה מטרד נופי.

לפעמים אין צורך להגיע לבית המשפט, מספיק להחליף את ראש העירייה. באחרונה התבשרנו, שחיפה ויתרה על שיכון הצמרת הקרוי מרינה בחוף בת גלים והיא מחפשת אתר אחר. מקרה מעניין על חוף הים הוא מקרה עתלית. בעלי בריכות המלח, עליהם נתן את חסותו אהוד אולמרט, חסיד היחסים - התמימים כמובן - בין ההון והשלטון, לא יוכלו לבנות בשטח הבריכות 10,000 דירות אלא אלף בלבד. "גלובס" ציטט לא מזמן את אריה שמחוני, ראש מועצת חוף הכרמל המשמש גם יו"ר ועדת התכנון והבנייה באזור, שאמר: "אין לנו שום צורך כאן בתכניות בנייה גרנדיוזיות".

בסיכום, כמות ההתנגדויות לרמיסת הזכויות של הפרט והציבור בבניין הארץ מבטיחה מפנה איכותי: שינוי ביחס לסביבה, לטבע, לנוף, לרכוש ולרווחת הפרט והכלל. ככל שהמתנגדים יוסיפו לעמוד על זכויותיהם כפרטים וכנציגי ציבור, כן יגדל הסיכוי לתכנון מוצלח ומתחשב מלכתחילה.