שאלה טכנית לכאורה של מס רכישה, שהובאה לוועדת הערר לעניין מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) בביהמ"ש המחוזי בירושלים, קיבלה זווית עקרונית באחת משאלות הקניין הכואבות: זיקת החקלאי במושב לנחלה.
לפני כ-10 שנים התחיל פרויקט ההרחבה במושב בית נקופה, על פי החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל (שלימים בוטלה בבג"ץ הקשת הדמוקרטית), ובשלב הראשון דובר על 48 מגרשים שנגרעו משטח משבצת המושב. כמקובל, נערכה הגרלה, ו-48 בנים ובנות (לא בנים ממשיכים) של חברי המושב קיבלו מאגודת המושב המלצה למינהל מקרקעי ישראל, והמינהל אישר את הרשימה.
כל אחד מהזוכים במגרש נדרש על ידי המינהל לשלם 240 אלף שקל דמי חכירה מהוונים עבור המגרש, ועל הסכום הזה שילמו הזוכים גם מס רכישה (ובנוסף שילמו גם את חלקם בהיטלי פיתוח). כל אחד מהזוכים אמנם מתגורר במושב בית נקופה, אבל אינו חבר באגודה השיתופית.
לא עברו ימים רבים, ומנהל מס שבח מקרקעין בירושלים הוציא לזוכים דרישה לתשלום מס רכישה נוסף, מעבר למה ששולם בגין ה-240 אלף שקל. העילה לדרישה הנוספת של מנהל מס שבח היתה: מדובר למעשה לא רק בעיסקה בין הזוכה לבין מינהל מקרקעי ישראל, אלא בעיסקה נוספת, עיסקת מתנה בין ההורה לבין בנו/בתו. עצם המלצת חבר האגודה והאגודה למינהל, להעניק זכות במקרקעין לילד/ה, עולה, לטענת מנהל מס שבח, כדי מכירה החייבת במס. רוב הזוכים במגרשים בבית נקופה שילמו ושתקו, כנראה כמו אלפים אחרים ברחבי הארץ, אולם ארבעה מהם פתחו בהליכי השגה והגיעו עד ועדת הערר.
בינתיים קרו כמה דברים בפרשת הפשרת הקרקעות החקלאיות, ובין השאר ניתנו פסקי הדין המפורסמים בפרשת בארותיים, הן בביהמ"ש המחוזי בת"א (97 /4014) והן בביהמ"ש העליון, בהם נפסק, כי האגודה אינה יכולה להיכנס לנעליו של מינהל מקרקעי ישראל כנאמן הציבור על אדמות המדינה, והאגודה יכולה להיות לכל היותר גורם ממליץ למינהל על זהות הזוכה - אבל בשום פנים ואופן האגודה אינה יכולה לקבוע מי יזכה במגרש (בינינו לבין עצמנו, זו אמירה יפה, אבל בפועל, בשטח, המינהל מקבל בד"כ בלי שום בעיות כל המלצה של אגודה).
העוררים תקפו חזיתית את הטענה כאילו מדובר בהענקת או מכירת זכות במקרקעין, בנימוק הפשוט: ההורים חברי האגודה הם בסך הכל ברי רשות של האגודה, והם כלל אינם צד לחוזה החכירה המשולש בין הסוכנות, המינהל והאגודה השיתופית. חוזה החכירה של בעלי הנחלות, כברי רשות, הוא החוזה התלת שנתי המתחדש, ועל כן, מכיוון שאין להם זכות מפורשת המעוגנת בהסכם לשימוש בקרקע מעל 10 שנים, הם אינם נחשבים כבעלי זכות במקרקעין.
למרות העובדה שהחוזה התלת שנתי תמיד מתחדש, ועל רקע שפע פסקי הדין התוקפים את המעמד הקלוקל של המושבניק כבר רשות בלבד על נחלתו, קיבלה ועדת הערר את הטענה ופסקה: "לא הציפייה של מקבל ההרשאה על התמשכותה מעל עשר שנים היא הקובעת, והמציאות, ניסיון העבר והתחזית לעתיד אינם בגדר תחליף לזכות שמקורה בהסכם".
"ועתה", מסכמת ועדת הערר את הפרק הזה, "אם לאגודה אין זכות להורות על הענקתה של זכות במקרקעין, איזו זכות יש לחברי האגודה-הורי העותרים להורות על הענקתה של זכות, כאשר להם עצמם אין זכות במקרקעין?".
חזית נוספת של מנהל מס שבח היתה הטענה, שגובה ההנחה שקיבלו הזוכים במגרשים מוגזם.
ועדת הערר דחתה טענה זו וקבעה: "לא נמצא כל פסול במתן הנחות לבני המקום ואין לראות בעידוד זה משום 'דילוג' מכוון על חוליה נוספת, שלמעשה לא קיימת, והיא עיסקה שבין הורי העוררים לעוררים, ואשר בגינה יש להטיל על העוררים תשלום מס רכישה נוסף.
"דמי החכירה כפי שנקבעו לאחר ההנחה משקפים מחיר שמגשים מדיניות ואין בהם כדי להעיד על עיסקת מתנה בין העוררים לבין הוריהם.
"לסיכום, המדובר בעיסקה שבין העוררים לבין המינהל ואשר בגינה שולם מס הרכישה ואין מקום לשלב עיסקת מתנה נוספת ולחייב במס בגינה".
התוצאה: הערר התקבל והעוררים אינם חייבים לשלם מס רכישה בנוסף על תשלום המס בו נשאו. נפסקו לטובתם הוצאות בגובה 5,000 שקל.
עמ"ש 113/99, ועדת הערר ירושלים, בראשות השופטת (בדימוס) דליה קובל, שלמה מדהלה ואריאלה אקשטיין, ניתן ביום 19.7.04.
בשם העוררים: עו"ד אורן באדר ממשרד באדר ושות'. בשם מנהל מס שבח: ע"ד א. להמן.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
