"יש להקים מכשולים ומערכות מיגון כדי למנוע חדירת מי ים לאקוויפר החוף"

ההתחממות, שלדעת חוקרים היא תוצאת השימוש הבלתי מבוקר בדלקים מחצביים, מאיימת לא רק על החופים אלא גם על אקוויפר החוף - מאגר המים הגדול ביותר של מדינת ישראל.

עליית מפלס הים מצד אחד ושאיבת יתר מצד שני עלולים לגרום לחדירת מי הים אל תוך האקוויפר ולגרום בכך לנזק כלכלי אדיר.

במאמר על השלכות עליית מפלס הים התיכון על אקוויפר החוף שפורסם באגמית - ביטאון נציבות המים, מציע ד"ר אברהם מלול, לא להמתין עד שיהיה מאוחר מדי, אלא להקדים תרופה למכה, ולקבוע קווים אדומים לאקוויפר החוף, כמו אלה המקובלים בכינרת.

הגבולות ייקבעו באיזורים המערביים של האגן, שבהם השיפוע הטופוגרפי נמוך במיוחד, ויתריעו על ירידה תלולה מדי של המפלסים, שעלולה לגרום לחדירת מי הים לאקוויפר ולהמלחתו.

עוד מציע מלול, להקים מערכות מיגון ומכשולים לאורך החוף, שיתגברו על חדירת מי ים נוספת עקב ירידת המפלס באקוויפר ועליית מי הים. כבר כיום מבוצעת שאיבה של מים מלוחים במקומות שונים באקוויפר, בעיקר בדרומו, ומלול מציע יצירת מכשולים פיזיים של ממש מפני חדירת המים.

אקוויפר החוף משתרע ממורדות הכרמל בצפון עד לסיני בדרום, ומרגלי ההרים במזרח ועד לים במערב. עומק האקוויפר משתנה בהדרגה, החל ממטרים ספורים במזרח ועד ל-150 מטר בסמוך לחוף במערב. האקוויפר בנוי משכבות חול, אבן חול וסלעים מסוגים שונים, שיוצרים בו מחיצות ואגנים.

האקוויפר הוא אחד מהמקורות העיקריים של מי התהום בארץ, חשיבותו נובעת מגודלו, מיקומו ומשימושו כמאגר רב-שנתי של מערכת המים הארצית. בשנות בצורת סיפק האקוויפר כחצי מיליארד מ"ק מים לשנה - 25% מסך הצריכה השנתית.

אקוויפר החוף סובל מזיהומים שונים, כי רוב מדינת ישראל מתגוררת מעליו, אך גם כתוצאה מטיפול רשלני בשפכים. בעקבות הזיהום נסגרו בארות רבות באקוויפר, ומהאחרות ניתן לשאוב מים רק לאחר טיפול ורק לאחר הרחקת חומרים מסוכנים.

אם לא די בנתונים קשים אלה, מתברר שבשנים האחרונות חודרים מי הים אל האקוויפר עקב שאיבה מרובה, אך גם בעקבות עליית מפלס מי הים. תופעה זו גורמת להמלחת המים ולירידה דרמטית באיכותם.

לדעת מלול, אם המגמות ההדרולוגיות ימשכו כפי שהן כיום, וקצב החדירה יהיה של 10 מטר בשנה, היא תגיע עוד 50 שנה ל-1,500 מטר מקו החוף. משמעות הדבר היא אובדן רזרבה של 25 מיליון מ"ק מים, כשבנוסף לנזק זה, יומלחו הבארות ויהיה צריך להתפיל את המים. שריפת דלקים עבור ההתפלה הנוספת תגדיל את העלות ואת זיהום האוויר.

אם מפלס הים יעלה במטר אחד, משמעות הדבר אובדן של 250 מיליון מ"ק מים - אם עלייה זו תהיה בקרבת מוקדי השאיבה, הנזק צפוי להיות גדול אפילו יותר, אמר.

לא רק זאת. באיזורים רדודים עם שיפועים טופוגרפיים נמוכים, כמו בשפכי נחלים ובאיזורים שבהם יש לגונות ואגמים ליד החוף, יהפכו המים המתוקים למים מליחים, או אפילו למי ים, קבע.

בנוסף יווצר שינוי בטמפרטורה ובשיווי המשקל הכימי אקולוגי של איזורים אלה, כתוצאה מכך צפויים החיים האקולוגיים להשתנות עד לבלי הכר.

מלול מביא גם מספר תרחישים אופטימיים. כך למשל, שינויים אקלימיים עשויים לגרום לגשמים מרובים יותר, עליית כמות המשקעים תגרום לעלייה בגובה מפלס פני מי התהום ולירידה במליחות בשכבה העליונה של פני הים.

בתרחיש אחר, עליית הטמפרטורה העולמית תגרום לעלייה באידוי, עובדה שתמתן את עליית גובה פני הים.

להערכת מלול, גם אם ניקח בחשבון את התרחיש האופטימי ביותר, באיזורים רדודים עם שיפועים טופוגרפיים נמוכים מ-10 מטר, קיימת סכנה של אובדן רזרבה חד-פעמית גדולה - עשרות מיליון מ"ק מים לכל קילומטר חוף. לדעתו, סכנה זו מחייבת הערכות כבר כיום.

מלול ממליץ ללמוד יותר על התנהגות המערכת במצבים קיצוניים - בצורת או חורף גשום במיוחד. לדעתו, מחקר ואינפורמציה טובה יותר יאפשרו יצירת מודלים לתפעול האקוויפר ולחיזוי החדירה של מי ים.