רשויות מקומיות ומשרד הפנים - בשבחי התנתקות

הכותרות שעוסקות ברשויות המקומיות בולטות וגדלות יותר ויותר בשנים האחרונות, ומה שלא פחות מצער - הן גם הרבה יותר תכופות. הלנת שכר כמציאות יומיומית בהרבה רשויות היא סימפטום מכאיב לנוגעים בדבר, ואת המתבונן מהצד זה מלמד, שהאחראים גם איבדו את הבושה. כמובן שהקיצוץ הדרמטי והמפתיע בהקצבה הממשלתית הוא הגורם העיקרי, דבר המעיד על התלות המוחלטת של הרשויות בתקציב המדינה, ומעורר את השאלה היא האם אי אפשר אחרת.

מאז שפרצו, כבר לפני שלושים שנה, המשברים הכספיים ברשויות, נוסו כמה תרופות. בין היתר נקבע, שבחירת ראש הרשות תהיה ישירה ואישית. הדבר לא הביא לשיפור בהיבט הכספי, נהפוך הוא: האמביציה האישית התגברה על כל

סמכות שהוקנתה לגזברים או על התראות רואי החשבון. בתקופה של למעלה מדור כראש רשות, הייתי שותף לחמישה הסדרים כספיים "אחרונים בהחלט" בין הרשויות לממשלה. מינו רואי חשבון עצמיים, המבקר ביקר ופרסם, אבל, "על כל אלה" - אם לשפוט את התוצאה - רצו לברך ונמצאו מקללים.

אם משרד הפנים חושב, שהאצלת סמכויות לממונים במחוזות תעזור, או אולי שינוי בנוהלי הדיווח החשבונאי יעזור - פעולות כאלה הן תרופות ש"ניתן לרוכשן ללא מרשם", וכך גם השפעתן.

הרשויות המקומיות חייבות להתנהל באופן עצמאי, לרבות הסמכות להטיל מיסים. הממשלה צריכה לממן חינוך, רווחה ופיתוח על-פי קריטריונים. השיטה הנוהגת כיום של מענק ממשלתי לפי קריטריון - אינה בריאה. רשות מקומית

צריכה לנהל את הפעילות השוטפת הבסיסית שלה, כגון פינוי אשפה, מים, ביוב, תאורת רחובות וכיו"ב, ממקורותיה העצמיים.

ניתן לקבוע באחריות, שבין באר-שבע לנהריה הרשויות המקומיות יכולות, באמצעות מיסוי מקומי, לנהל את עצמן בשוטף. רשות שאיננה יכולה לעמוד בכך, תתאחד עם רשות סמוכה, מתוך הנחה שלכל רשות תהיה תועלת הדדית מהאיחוד. יכול להיות שבמקרים מסוימים האיחוד יכלול גם איחוד של מועצה אזורית עם מועצה מקומית. במקום שהביוב, הניקוז, והמערכות העסקיות שמשרתות את התושבים משותפות, צריך למזג את החינוך ולהביא בכך לשיפור. האיחוד הוא צורך אמיתי, ולא החלטה של "הממלכה". היכן שרשויות מקומיות קטנות מתפקדות כהלכה, אין סיבה לכפות עליהן הר כגיגית רשות אחרת.

כיום הממשלה חונקת את הרשויות. זה מתחיל בחוקי התכנון והבנייה. קחו למשל פרט לכאורה קטן: יש תוכניות בניין עיר רבות, שמסיבות נעלמות, לאחר שבילו שנים בוועדה מקומית לתכנון ובנייה ובוועדה המחוזית, חייבות את אישור שר הפנים. רשות מקומית רוצה להתקין רמזור באמצע העיר - ללא אישור משרד התחבורה זה לא מתאפשר. חוקי עזר שעוסקים באגרות והיטלים, בין אם זה בגין הצבת שלטים ובין אם זה בגין סלילה והתקנת תשתיות (ביוב כבישים וכיו"ב), כולם טעונים אישור משרד הפנים ומשרד המשפטים. וכל כך למה? האם היושבים במשרדי הממשלה בירושלים נבונים יותר, אחראיים יותר, מכירים את היישובים טוב יותר? האם הם יישפטו על טיב הניהול של העיר בתום קדנציה?

כל הנ"ל הרבה פחות חמור מהעובדה, שהארנונה נקבעת בכנסת. הכנסת, גם בהרכבים אחרים מהכנסת דהיום, לא מורכבת מאנשים שמבינים יותר ממועצת

העיר או מליאת המועצה בענייני הרשויות. מה שבולט יותר היום הוא, שבנוסף לשיקולים מפלגתיים שאין להם קשר עם ניהול מוניציפלי, עובדים בכנסת מאות לוביסטים. האם זה המקום האידיאלי להחליט על המס המוניציפלי ביישובים שונים ומשונים, מדן ועד אילת?

קבלת סמכות תחייב גם את הרשויות להתנהל אחרת, מבלי יכולת לזרוק אחריות על הממשלה. אני מניח שגם כמה פרות קדושות יפסיקו ליהנות מהמעמד המיוחד שלהם ברשויות. קחו לדוגמא את מערכת ההסעות ע"י אוטובוסים צהובים במועצות האזוריות. בתקופה שלאגד יש תחרות, בזק מופרטת, וחברת חשמל חייבת לרכוש חשמל מגורמים פרטיים - מערכת ההיסעים של הילדים לבתי הספר במועצות האזוריות מולאמת. זו פרה מקודשת בסדר גודל של גל"צ בעידן התקשורת הפרטית.

היה ויינתן לרשויות החופש להיות בעלי סמכות ואחריות, התוצאה הסופית תשתפר, משום שברשויות המקומיות המרווח בין הציבור לשלוחיו קטן מאד. ובעצם, אם יש מקום שבו דמוקרטיה ייצוגית חשופה פחות לעיוות מאווי ציבור הבוחרים, זה ברשויות המקומיות.