שיקול הדעת בהגשת כתב אישום

קמינצקי מרדכי ומירלה (להלן: "העותרים") הם בעלי בניין מגורים, שבחצרו בנוי מבנה קטן נוסף המשמש כמכולת. מבנה זה מושכר מאז שנת 1983 בשכירות מוגנת לשרה ויוסף כהן (להלן: "כהן").

לטענת העותרים, בשנת 1987 הפכו כהן סככה, שהיתה בקדמת המכולת, למבנה של קבע על-ידי ציפוי הרשת בבטון, ובכך הרחיבו את שטח החנות.

בגין כך נתגלו סכסוכים בין העותרים לכהן, בעקבותיהם ניהלו העותרים נגד כהן משפטים אזרחיים במטרה לפנותם מהחנות. במשך השנים אף הוגשו נגד השוכרים בחנות כתבי אישום לפי חוק התכנון והבנייה, ולפי חוק רישוי עסקים. כך נוהלו נגד כהן, בשנים 1987, 1996, כתבי אישום בשל הבנייה הבלתי חוקית, בעקבותיהם הוסר גג רעפים לטענת העותרים בשנת 1997 שבו כהן והתקינו גג חלופי במכולת ללא היתר כדין.

העותרים שבו ופנו לעיריית חיפה ולוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה (להלן: "המשיבות"), בדרישה להעמיד לדין את כהן בשל הבנייה הבלתי חוקית הנוספת משנת 1997. ברם, המשיבות סירבו לעשות כן, בטענה כי העבירות נתיישנו, וכן בשל השיהוי הרב בפנייה.

עוד טענו המשיבות, כי שקלו את פניות העותרים לגופן, תוך איזון בין האינטרס הציבורי והאינטרס של העותרים, ותוך בחינת חומר הראיות והמסכת העובדתית שעמדו לפניהן. הן גם לקחו בחשבון את קביעות בתי המשפט בסכסוך האזרחי בין העותרים לכהן, לפיה ביצעו כהן אך ורק תיקונים ושיפוצים פשוטים, אשר היו הכרחיים לשם הפעלת החנות כפי שנשכרה על-ידם. לעניין השיקולים להעמדת כהן לדין, טוענת הרשות כי אין די ראיות לשם הגשת כתב אישום, וזאת, בין היתר, על רקע ממצאים עובדתיים שנקבעו בתיקים האזרחיים, שדנו בתביעות הפינוי.

לאור זאת, הגישו העותרים עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בחיפה, במסגרתה הם עתרו לחייב את המשיבות להגיש נגד כהן כתב אישום בגין הבנייה הבלתי חוקית, ולבקש מביהמ"ש צו הריסה לבנייה הבלתי חוקית.

העתירה נדונה בפני השופטת שטמר.

לא ניתן לקבל את עמדת המשיבות, כי כל העבירות בהן ניתן להאשים בגין הקמת הסככה הבלתי חוקית התיישנו, קובעת השופטת שטמר. אין מחלוקת כי הסככה הוקמה בלא היתר בנייה. אפילו אם לא ידועה זהות הבונים את הסככה, עדיין הסככה היא בלתי חוקית והשימוש בה הוא שימוש במקרקעין ללא היתר בנייה, שימוש המהווה עבירה, כהוראתו של סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה.

השימוש במבנה, שהוקם ללא היתר, מהווה עבירה לפי סעיף זה, והתנהגות זו מסווגת בפסיקה כעבירה נמשכת. כמו כן, ניתן לבקש צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה.

מכאן, כי התיישנות העבירות של בניית הסככה, כשלעצמה, איננה מהווה מניעה לאישום בעבירה הקשורה בשימוש או לבקשה לצו הריסה. מכאן עוברת השופטת שטמר לבחון את החלטת המשיבות לגופה.

לעניין אכיפת חוק התכנון והבנייה, מאמצת השופטת שטמר את המבחנים הכלליים בהפעלת שיקול דעת התביעה בהעמדה לדין לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי: סבירות ההחלטה ואיכות הראיות המספקת כדי להעמיד לדין.

הבחינה של שיקול דעתן של רשויות התביעה על-ידי בתי המשפט היא בבדיקת שיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, שהוא הרשות השלטונית הממונה על התביעה. המבחן שנקבע להתערבות בהחלטתו היה, אם היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני. הלכה היא כי בית המשפט אינו הופך ל"יועץ משפטי על", הבודק תחת רשויות התביעה אם חומר החקירה מצדיק הגשת כתב אישום אם לאו. המבחן המחמיר שנקבע בפסיקה להתערבות בשיקול הדעת של רשויות התביעה דורש כי חוסר הסבירות יהיה קיצוני, וכי לשם התערבות שיפוטית על ההחלטה להיות לוקה בטעות ברורה, בולטת וקיצונית.

כאשר הבדיקה איננה של היועץ המשפטי לממשלה אלא של המשיבות, אין לנקוט במבחן המחמיר של "אי סבירות בדרגה גבוהה" וניתן להסתפק במבחן של סבירות, כאחת העילות לבדיקת שיקול דעתן של הרשויות.

סעיף 62 לחסד"פ מתנה, כאמור, העמדה לדין בכך שחומר הראיות מספיק, לכאורה, להביא להרשעתו של החשוד. המבחן שנקבע בפסיקה לכמות הראיות הנדרשת מכונה מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה", במסגרתו על התובע לנסות ולחזות את תוצאות המשפט, בהתחשב בראיות המצויות בידיו. פרמטרים אותם רשאי לשקול התובע במסגרת שיקוליו לעניין דיות הראיות לאישום נוגעים, בין היתר, להתיישנות, הערכת מהימנות ומשקל יחסי של ראיות לכאורה וכיו"ב.

כאמור, בניגוד לשיקוליה של הרשות, הרי ניתן להגיש כתב אישום על-פי סעיף 204 לחוק התכנון והבנייה. מכאן שטענותיהן של המשיבות, שאין די ראיות כדי להגיש כתב אישום על-פי חוק התכנון והבנייה, אינו נכון.

ברם, השופטת שטמר מקבלת את עמדת המשיבות, ולפיה סיכויי ההרשעה של כהן עקב שינויים, שהם ביצעו כביכול בעצמם הינם נמוכים, וזאת בשל הממצאים המחייבים שנקבעו בעניין זה בהליכים האזרחים שבין הצדדים, ושיש בהם לדעת המשיבות כדי להותיר לפחות ספק סביר בדבר אשמתם של כהן. הבסיס הראייתי והמשפטי הרעוע, ונסיבותיו המיוחדות של המקרה, וכן טיבו וטבעו של ההליך הפלילי הדורש רמת ודאות גבוהה והוכחות חותכות בדבר קיומה של עבירה, עמדו לנגד עיני הרשות בבואה להחליט שלא להגיש כתב אישום כנגד כהן.

לפיכך, הקביעה שאין די ראיות בתיק להרשעת המשיבים בעבירות בנייה, שהם בנו כביכול, נראית לשופטת שטמר סבירה.

יתרה מכך, רשאית התביעה להעריך את הסיכויים שביהמ"ש יתן צו הריסה, שכן הוא מוסמך לבדוק כל מקרה ומקרה לנסיבותיו.

התוצאה הסופית: נקבע שהחלטת הרשות אינה בלתי סבירה. העתירה נדחתה.

עת"מ 1006/003, ביהמ"ש לענינים מנהלים בחיפה, השופטת: ש. שטמר.

בשם העותרים - עו"ד אמיר קמינצקי.

בשם המשיבות - עו"ד דגנית קורן.

בשם כהן - עו"ד דוד חן.