חסמים בתכנון היישובים הערביים

ד"ר חמאיסי, מתכנן ערים וגיאוגרף המלמד באוניברסיטת חיפה, מעורה היטב בבעיות הפיתוח של המגזר הערבי, והסקירה שלו על החסמים המכבידים על התכנון מבוססת על ידיעת המצב. משום כך, יש עניין גם בהצעות שהוא מציע להסרת החסמים.

מחבר הסקירה אינו מתעלם מן הדיבורים הנשמעים בשנים האחרונות, על הצורך לסגור את הפער בין היישובים היהודיים והערביים: התוכנית להקציב 4 מיליארד שקל לפיתוח המגזר הערבי; הכוונה להכין תוכניות אב ומתאר ל-34 יישובים ערביים; תכנון חמישה אשכולות של יישובים ערביים; הפעלת מינהלת נתיב הגליל לפיתוח תשתית הדרכים במגזר הנידון; המגמה לשלב אקדמאים ערבים במינהל הציבורי; הקמת צוותים לפיתוח ולתיעוש היישובים הערביים. הכוונות טובות והדיבורים יפים, אבל "חרף כל ההצהרות והתכניות, לא זו בלבד שלא נסגרו הפערים, הם אף העמיקו...".

אמנם, מאז חיבור הסקירה הזאת קרה דבר שיכול לזרז את סגירת הפערים בדיוק בנושא התכנון. שר הפנים מינה לניהול משרדו אדם ערבי, אוסקר אבו ראזק, שרכש ניסיון רב במינהל הציבורי כעובד בכיר בנציבות מס ההכנסה. אז מי יודע, אולי יש עכשיו כתובת לפנות אליה אם יימשך הקושי בהסרת החסמים.

הצרה היא, שגם אם שר הפנים ומנכ"ל משרדו יעשו ככל יכולתם לביטול הפער הנ"ל, הבעיה לא תוכל להיפתר בלי שיתוף פעולה מצד שני גורמים: ראשית, הפקידות הממשלתית, שאינה מבצעת תמיד את מדיניות השר - דבר שבולט כידוע במיוחד במשרד הפנים, ולא רק בנושא התכנון. שנית, צמרת המגזר הערבי עצמו, הדבקה במסורת גם מפני שהיא מסורת, ובייחוד מפני שהיא משרתת את האינטרסים של צמרת זו.

כך אומר ד"ר חמאיסי: "במדינה שבה יש רוב ומיעוט, החסמים הם אחד ממנגנוני השליטה של קהילת הרוב בקהילת המיעוט, והם מגבירים את תלותה בקהילה השולטת במשאבים ובחלוקתם. חסמים יכולים גם להפוך לחלק של תפיסה אידיאולוגית חברתית ופוליטית, שממנה ייגזרו המדיניות ואמצעי הביצוע היום-יומיים. חסמים גם יכולים להתפתח באופן אורגני בחברה, עקב תהליך הידרדרות ניהולית ומוסרית".

מחבר הסקירה נוגע בשאלת התכנון הארצי ומציין את הנטייה להגן על הנוף בפריפריה ובאזורים ההרריים בדיוק כשהנוף סמוך ליישובים ערביים. הצורך לשמור על הנוף אינו מפריע לפיתוח ולהרחבה של יישובים יהודיים. כך בעניין הנוף וגם גם בעניין הפוך לנוף. יש נטייה להתיר הקמת מחצבות דווקא בסמוך ליישובים ערביים, כמו מחצבת נשר בין כאבול לטמרה או המחצבות בין ביר אלמכסור לשפרעם.

מדובר בחוברת גם על סירבול תהליך התכנון בארץ, הפוגע במיוחד במגזר הערבי הלחוץ ממילא. המחבר מציע דרכים לזירוז התהליכים בתכנון הארצי והמקומי גם יחד. בהקשר זה הוא עומד על סתירות מבניות תמוהות למדי. כך, למשל, מרחבי התכנון של ועדות התכנון המקומיות נפרדים מן הרשויות המקומיות. ועדות התכנון פועלות על-פי חוק התכנון והבנייה, והמועצות המקומיות על-פי חוק המועצות המקומיות. ברור שקשה לתכנן יישוב ולהרחיב יישוב, כאשר גבול תוכנית המתאר אינו חופף לגבול המוניציפלי. ואכן, רוב היישובים הגישו בקשות להרחבת תחום השיפוט, אבל העניין לא זז. ועד שיזוז, במקומות רבים יקבעו מתיישבים יהודים את העובדות בלי להתעניין בסבך החוקי.

עם זאת, המצב היה קל בהרבה אלמלא המסורת והאינטרסים הפרטיים של שומרי המסורת. כמו שכותב ד"ר חמאיסי בסגנונו המנומס: "מנגנון התכנון מייצג גם הסדרים חדשים שאינם בהכרח תואמים את ההסדרים התרבותיים הקיימים בחברה הערבית, הסדרים שמגבירים את ההתנגדות לתכנון, שהופך להיות חסם העומד בפני פיתוח היישובים. גורמים אלה הם שורש היווצרותם של חסמים תרבותיים ומעכבי פיתוח".

דוגמא לכך יש במנגנון הירושה המפצל את חלקות הקרקע בין היורשים, כאשר חלק מהיורשים אינו מחזיק בזכויות רשומות וחלק אחר אינו מחזיק בקרקע. ישנם כל מיני הסדרי ויתור שנערכו בעל-פה, לפי מיטב המסורת, ובמקרים רבים עוד בתקופת המנדט הבריטי. הם מבטיחים בלגן וסחבת בפיתוח השטח. בעיה אחרת, אך דומה, מעורר השינוי ההדרגתי ביחס לנשים, שגם הן מתחילות ליהנות מירושת הוריהן ולהביא בכך לפיצול נוסף של בעלות הקרקעות, בין השאר כשהן נישאות לבני חמולה אחרת.

ואם לא די בפיצול הנ"ל, מחמיר את הבעיה הפיצול העדתי והחמולתי, המעודד הסתייגות סביבתית, בעוד שהפיתוח מחייב פתיחות. ואין זה הכל. יש שטחים שאפשר לבנות בהם, אבל הבעלים רואים בקרקע נכס שיש לשמור עליו לעתיד, כלומר לעכב את הפיתוח והבינוי. כך נוצר מחסור מלאכותי בקרקע, ביישובים הסובלים גם ממחסור הנובע משיקולי מדיניות המונעים התרחבות.

מכל החסמים התרבותיים הללו סובלים זוגות צעירים הזקוקים לדיור, וסובלים עוד יותר צרכי הציבור. נוצרים קשיים בפיתוח מערכת הדרכים ובהקמת מוסדות קהילתיים. הפרשת קרקע לצורכי ציבור נראית כפגיעה במעמדם האישי של בעלי המקרקעין, והם מגייסים לביטול רוע הגזרה גם את המסורת וגם את היכולת להגיש ערר במוסדות התכנון.