אב שינה את הצוואה לפני מותו. האם ביהמ"ש קיבל אותה?

פרטי המקרה: בן 82, במצב סיעודי, ערך בשנת 2017 צוואה בפני נוטריון, וכעבור ארבעה ימים נפטר. לפי הצוואה, רק אחד מחמשת ילדיו יירש את עיזבונו, הכולל שתי דירות בבאר שבע וחנות בשוק העירוני. שלושה מילדיו של המנוח התנגדו לקיום הצוואה בטענה לפגמים צורניים בה, ולהיעדר כשירות של האב לצוות על רכושו. נטען כי הבן היורש השפיע באופן לא הוגן על האב והתכוון להשתלט על רכושו. יש לציין כי המנוח ערך שתי צוואות קודמות וגם בהן ציווה חלק נכבד מרכושו לאותו הבן. הבן היורש טען מצדו כי אחיו התנהגו לאב בצורה לא מכבדת בעוד הוא ורעייתו תמכו בו.

בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע אישר את הצוואה, ואחיו של היורש הגישו ערעור. במסגרת ההליך מונה מומחה שקבע כי המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה. לאחרונה דחה המחוזי בבאר שבע את הערעור: "המנוח היה אכן, בערוב ימיו, חולה, רתוק למיטתו, ובריאותו הפיסית רעועה. אולם - נסיבות מוכחות אלה, אינן מעידות על מצב קוגנטיבי ותודעתי ירוד. גם חולה סופני יכול להיות צלול וער לסביבתו, ובעל יכולת לגבש ולהביע את רצונו ואת מבוקשו ביחס לרכושו".

השופטים אריאל ואגו, עמית כהן ופאני גילת כהן קבעו כי התקיימו בצוואה מרכיבי היסוד הנדרשים - לכן חזקה כי היא צוואת אמת. "מעורבות המשיב (הבן היורש-נ.ש.) בהתנהלות - הזמנת הנוטריון לבית המנוח, בהמשך לשיחות קודמות אשר המנוח ניהל במישרין עם הנוטריון, לא כללה התערבות בקביעת תכני הצוואה, או אף ידיעה על תוכנה, ואינה מגלמת מעורבות פסולה". עוד נקבע כי תוכן הצוואה "מתיישב היטב עם הסיפור המשפחתי של המנוח".

במועד עריכת הצוואה לא הייתה תעודה רפואית עדכנית כנדרש לפי תקנות הנוטריונים. שבועיים קודם הוצאה תעודה, אז נרשם כי המנוח צלול ומודע. בית המשפט קבע כי אין בהיעדר תעודה כדי לפסול את הצוואה, די בהתרשמות הנוטריון כי המנוח היה צלול במעמד החתימה.

משמעות הפסיקה: העובדה שאדם סיעודי ועורך צוואה סמוך למותו, לא מהווה הוכחה למצב קוגנטיבי ירוד. 

מספר תיק: 45311-09-24

פרטי המקרה: בית המשפט העליון דחה השבוע בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת שהכריעה כיצד יסווג מפעל לצרכי ארנונה. במחוזי נקבע כי מפעל לעיבוד בשר יסווג כנכס המשמש ל"תעשייה" ולא כ"בית מלאכה" כפי שטען מנהל הארנונה של קצרין וכפי שקבעה ועדת הערר של המועצה. התעריף עבור נכס שסווג כבית מלאכה עומד על 51 שקל למ"ר לשנה, ולתעשייה על 28 שקל, כך שבהתאם לגודל המפעל הפער עמד על כ־8,500 שקל בשנה.

במפעל מתבצעת פעילות של עיבוד בשר - הוא נטחן והופך לקציצות, נקניקיות והמבורגרים. את המוצר המוגמר משווקת החברה למסעדות ולרשתות מזון. המפעל טען כי מדובר במפעל יצרני ולכן יש להגדירו כנכס לתעשייה. המפעל טען כי מתבצעת בנכס פעילות ייצור, לא ניתן שירות לקוחות בנכס עצמו והמוצרים נמכרים לציבור בלתי מסוים. ועדת הערר דחתה את הטיעונים וקבעה כי מדובר בנכס שהוא בית מלאכה בשל שטחו הקטן - 379 מ"ר, היקף הייצור שאינו משמעותי לטענתה, ובשים לב לכך שמועסקים בו חמישה עובדים בלבד.

המחוזי קיבל את עמדת המפעל. "עצם העובדה שבמפעל מועסק מספר מצומצם של עובדים וששטחו קטן בהשוואה למפעלים אחרים באזור, אינה שוללת את סיווגו כתעשייה". השופטת דפנה ברק ארז דחתה את בקשת רשות הערעור. היא קבעה כי השאלה העקרונית האם יש מקום להתחשב בגודלו של העסק לצורך סיווגו כתעשייה לא הוכרעה, וקבעה תחת זאת כי הפסיקה של המחוזי קבעה כי כלל נתוני המפעל מצדיקים סיווג זה.

עו"ד חגי וגנפלד ממשרד אייל נון, נבון, ממן, שייצג את המועצה המקומית, מסר: "משקבע בית המשפט העליון כי לא הייתה כל קביעה עקרונית בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתה של המועצה המקומית קצרין והיא תפעל בהתאם לפסק דין אשר תוחם מלכתחילה לעניינו של עסק אחד ולשנת מס אחת - 2022".

עו"ד עומר עב, שייצג את המפעל, מסר: "מפתיע שרשות מקומית בצפון בזמן מלחמה בוחרת להתעמר בתושב ומוציאה כספים הרבה יותר גבוהים מכל עלות הסכסוך".

משמעות הפסיקה: שטח קטן או מספר מצומצם של עובדים לא ימנעו מעסק לקבל סיווג כנכס לתעשייה, שמשלם ארנונה זולה יותר מנכס שמסווג כבית מלאכה. 

מספר תיק: 53551-01-25

פרטי המקרה: בני זוג חתמו על הסכם לרכישת דירה ברחוב רחבעם זאבי בנס ציונה בשנת 2019, תמורת 3.1 מיליון שקל. הם נכנסו לסכסוך משפטי עם המוכרים, במסגרתו ביקשו לאכוף את ההסכם ואילו המוכרים ביקשו לבטלו. בית המשפט פסק באותה שנה כי הסכם המכירה יבוטל והרוכשים יפנו את הדירה ביוני 2022. נקבע כי שני הצדדים הפרו את ההסכם: המוכרים הפרו את חובת הגילוי ביחס למצבו התכנוני של הנכס, והרוכשים הפסיקו לשלם דמי שכירות לאחר שטענו לחריגות בנייה.

הרוכשים, שחתמו על הסכם תיווך, סירבו לשלם למתווך בטענה כי ההסכם לא השתכלל לחוזה מחייב, לאור תנאי מתלה שהיה קבוע בו. המתווך תבע אותם ובית משפט השלום חייב את הרוכשים לשלם לו 62 אלף שקל המהווים 2% מהעסקה. הרוכשים הגישו ערעור והשבוע בית המשפט המחוזי דחה אותו.

השופטת איריס רבינוביץ קבעה כי המתווך פעל על מנת לקדם את העסקה ולכן היה הגורם היעיל להתקשרות בין הצדדים. היא קבעה כי בנסיבות העניין וניסוח ההסכם, אין מקום לקבל את הטענה כי המתווך אינו זכאי לדמי תיווך כי ההסכם לא השתכלל. ההסכם כלל תנאי לפיו זכויות החכירה, שלא היו רשומות על שם המוכרים יוסדרו בתוך 10 חודשים מחתימתו. בפועל, הרישום התבצע אחרי המועד, אך הרוכשים לא ביקשו לבטל את ההסכם - ואף תבעו את אכיפתו. ההחלטה לבטל את ההסכם נבעה מכך שהרוכשים הפרו אותו.

בית המשפט דחה את טענת הרוכשים כי המתווך לא יידע אותם שהדירה לא רשומה על שם המוכרים, וכי הציג להם מצג שווא לגבי גודל הנכס. נקבע כי הרוכשים לא הסתמכו עליו בעת חתימת החוזה, המתווך נסמך על דברי המוכרים, והוא לא הפר את חובת תום הלב. נקבע כי הם "ידעו בדיוק לקראת איזו עסקה הם נכנסים, המערערים הודו כי היה ידוע להם לפני שחתמו על הסכם המכר בדבר הפער בין שטח הבית 250 מ"ר ל־161 מ"ר וסמכו על המוכרים כי יטפלו בהסדרת הדברים".

השופטת קבעה כי לא היה מוטל על המתווך לערוך בירורים בעצמו בסוגיה. זאת מאחר שיידע את הרוכשים על הצורך לערוך בדיקות עם בעל מקצוע ומאחר שהם היו מיוצגים על ידי עורך דין, והמידע היה בידיהם בטרם חתמו על ההסכם.

משמעות הפסיקה: בנסיבות בהן הרוכשים עמדו על קיום הסכם הרכישה לאחר ביטולו, וכאשר המתווך היה הגורם היעיל בעסקה - אין הצדקה שלא ישולמו דמי תיווך. 

מספר תיק: 8296-04-24