בנסיבות מסוימות, גם אם המתווך חסר רישיון

עניינה של התביעה בדרישה לתשלום דמי תיווך מצדדים שהופגשו לראשונה ע"י מתווך, שהיה חסר רישיון באותה עת. אם אין די בכך, בהמשך "נסגרה" העיסקה ע"י מתווך שני, והנתבעים מצידם ממהרים לטעון את הטענה הידועה, הנשמעת תדיר, כי דווקא המתווך השני הוא הגורם היעיל, ולכן הוא זה שזכאי לדמי התיווך. באורח פלא, דמי התיווך ששולמו לו עמדו על חצי אחוז בלבד, לעומת שני האחוזים עליהם התחייבו כלפי המתווך הראשון.

בפסק הדין ממקד השופט נווה את הסיבה לאי כריתת ההסכם בין המוכר לקונה בעת פעילות המתווך הראשון, וקובע, כי היא נעוצה בעובדה שבאותה עת הקונה טרם מכר את דירתו שלו, ולכן נתקל בקשיי מימון. ביהמ"ש אינו משתכנע מהגירסה, כי הפחתת דמי התיווך של המתווך השני לחצי אחוז היא שהביאה לסגירת העיסקה, וכי שולמו כבר דמי תיווך למתווך השני.

תוך התבססות על פסיקה קיימת, מצטרף ביהמ"ש לשורה של פסקי דין, בהם חויבו לקוחות לשלם פעם שנייה דמי תיווך בגין אותה עיסקה, הואיל ולא שילמו למתווך הנכון (ראו לאחרונה גם את פסה"ד של השופטת קרלינסקי בעניין ת.א 4961/04 השלום כ"ס מיום 13/9/05, אשר גם שם חויבה המוכרת, אשר שילמה למתווכת השנייה, לשלם למתווכת שהציגה את הנכס לקונים לראשונה).

זאת ועוד: ביהמ"ש אף מתרשם מחוסר הצגת הראיות שהתבקשו, כדוגמת הסכם התיווך המקורי של המתווך השני עם הנתבעים, וכרטסת החשבוניות -לחובת הנתבעים, שכן ברור הוא כי אילו היה מוכיח המתווך השני כי חצי אחוז הינו שכרו הקבוע, היה בכך כדי לשכנע בגרסת הנתבעים.

אך השתיקה - אי הצגת המסמכים כאמור - רועמת במקרה זה יותר מתמיד.

על אף שביהמ"ש שם ליבו ללשונו של המחוקק, אשר "מאוד נחרץ בקביעתו" (כלשון ביהמ"ש) בסעיף 14 לחוק, המחייבת קיום רישיון בעת ביצוע העיסקה כתנאי לקבלת דמי התיווך, מגיע הוא למסקנה, כי אכן מגיעים למתווך דמי התיווך, על אף היותו מחוסר רישיון באותה עת (!).

את החלטתו הדרמטית מבסס ביהמ"ש על מספר אדנים. ראשית, לנוכח חוסר תום הלב בטענת הנתבעים, שתחילת דרך ניהול משפטם לקתה "בשיכחה קשה", שכן בתחילה הכחישו את חתימותיהם על גבי טופס התיווך של אנגלו סכסון (שם עבד המתווך השני), וטענו לזיוף חתימותיהם, כך בשעה שבהמשך, וללא צורך בגרפולוג, הסתבר ש "לא דובים ולא יער". החתימות - חתימותיהם המה.

בנוסף מוצא ביהמ"ש, שאותו מתווך חסר רישיון ("מתמחה"), לא עמל לבדו על הצלחת העיסקה, אלא יחד עם השותפים למשרד, שהינם אף שותפים לתביעה, והם, כמובן, בעלי רישיון. אף על פי כן, ביהמ"ש מודע כאמור לנחרצות לשון המחוקק, ולכן מביע את מורת רוחו מעבודת מתווך ללא רישיון, בכך שאין הוא פוסק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לטובת התובעים, על אף שזכו בדינם.

נראה, כי על אף שביהמ"ש הגיע בפסק דינו לתוצאה ראויה בהחלט בנסיבות אותו עניין, בו דובר במתווך "שהתאמן" במשרד גדול ומכובד לפני קבלת רישיונו, ותוך כדי כך "סגר" עיסקה, עדיין, יש כאן מסר מסוכן ולא רצוי, לפיו עבודת מתווך ללא רישיון תביא בסך הכל לאי פסיקת הוצאות שכ"ט עו"ד ותו לא, כך, על אף שביהמ"ש חזר והדגיש את מורת רוחו מהעניין.

המסר המשודר בעניין זה מפסק הדין אינו חד דיו, ולמעשה מקהה את הלשון המוחלטת של המחוקק בעניין, במיוחד לנוכח תפוצת התופעה של מתווכים חסרי רישיון והצורך במיגורה.

לנוכח הביסוס המשפטי של ביהמ"ש למתן דמי התיווך במקרה זה, על הטיעון כי למעשה זוהי עיסקה של שיתוף פעולה במשרד בין המתווכים בעלי הרישיון למתווך חסר רישיון, נראה, שהעברת והבהרת מורת רוחו של ביהמ"ש היתה חדה יותר, לו היה "חותך בבשר החי" וקובע, כי במידה ושלושתם עמלו יחד ע"י העיסקה, הרי אותו חלק (שליש) של המתווך חסר הרישיון צריך להיות מופחת באופן יחסי, שכן, כזכור, המחוקק אמר דברו בקול רם וצלול: "מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רישיון..." (ס' 14 לחוק).

אין זו רק מורת רוחו של ביהמ"ש. אין למעשה אפשרות חוקית לאשר למתווך שכזה דמי תיווך. האם יתכן לאמר, כי רופא שיפעל ללא רישיון יקבל רק חלק משכר טרחתו, כדי להראות את מורת רוחו של ביהמ"ש מפעילותו? גם מתווך שפועל ללא רישיון צריך לדעת כי לשווא הוא עמל, וזאת גם במקרה בו הצד שכנגד הינם לקוחות חסרי תום לב כבמקרה זה.

הכותבת מתמחה בדיני תיווך ומקרקעין.