מצג השווא של מע"ץ

ישנה סיבה שמכתב מע"ץ, הרכבת הקלה, נתיבי איילון, ועדות מקומיות וכיו"ב נוקט בסגנון מתחכם, שבו מודיעה הרשות שהיא כבר תפסה חזקה. החוק אינו מאפשר לתפוס חזקה בלי צו בימ"ש, למעט בהפקעות מסוימות של שטח קטן מ-40% אשר איננו בנוי או נטוע. כך הרשות יוצרת מצג בפני האזרחים שמא אין להם עצה ותבונה בפני מסירת החזקה.

זוהי התנהלות פסולה של רשות ציבורית, הנובעת בין היתר מכך שעניין הכבישים הופרט למעשה. ואיזה גוף פרטי לא ינסה ליצור מסך עשן, או לנסות לעגל פינות? נבהיר כאן כבר עתה: אין לרשות הציבורית סמכות לתפוס חזקה בלא שתגיש תביעה מתאימה לבימ"ש.

הרשויות מאפשרות להגיש את התביעה בבית משפט שלום. שם הרשויות זוכות למלוא ההתחשבות מצד ביהמ"ש, אשר צמצם את עילות התקיפה האפשריות. למרות זאת, נותרו הגנות בפני תפיסות החזקה הללו, ורצוי בהחלט לשקול להשתמש בהן. להלן כמה מהטיעונים:

1. הסמכת הרשות הציבורית כגוף מפקיע הינה הסמכה פסולה, מכיוון שההסמכה שניתנה בחוק היא רק לחלק מהוראות פקודת הדרכים ומסילות הברזל. היעדר הסמכות לכמה מהסעיפים החשובים - 5 עד 7, פוסל אותה.

2. עצם ההאצלה וההסמכה איננו חוקתי ומידתי. נאסר הרי על רשות מינהלית להתפרק מסמכויותיה, ועוד להעביר ההחלטות הכבדות והחשובות הללו לגוף מהמשפט הפרטי. עם כל הכבוד, יש גבול ל"הפרטה" של מערכת הזכויות הקנייניות של האזרחים.

3. כידוע, נפסק כבר שאין תפיסת חזקה ע"י רשות ללא תב"ע מאושרת. לכן, בדוגמה של כביש 531, כל עוד שתת"ל 15, שהיא התוכנית המקימה את הכביש, איננה בתוקף, התפיסה איננה חוקית.

4. אין תפיסת חזקה וסלילת כביש בלא היתר בנייה. לחילופין, נדרשת "הרשאה", שזה היתר שדומה להיתר בנייה. כך עולה מהסעיפים 261 (ד), (ה) לחוק התכנון והבנייה.

5. ההגינות הבסיסית הנדרשת מרשות מפקיעה מחייבת להציע לאזרח את הסכום שאיננו שנוי במחלוקת, לפני שדנים בתביעתו לפיצוי נוסף. לכן, כל ההליך איננו חוקתי או מידתי. מספר רשויות נוהגות לפנות את הנפקע, אינן שולחות לו את השומה של השמאי מטעמן ואינן משלמות הסכום שאיננו שנוי במחלוקת. יתרה מכך, חלקן מחייבות האזרח, לאחר שכבר אין לו יותר חזקה בקרקע, לחתום על הסכם פשרה, כתנאי לקבלת הסכום הנ"ל.

הכותב הינו שותף במשרד הרטבי, בורנשטיין, בסון ושות'.