בלבול מושגים בהפקעות

בפסק הדין דובר על מקרה בו בשנת 1995 חתם שר הבינוי והשיכון על צו הכרזה מכח סמכותו לפי סעיף 3 לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), אשר החיל את הוראות פקודת הדרכים על חלקות אשר בבעלות העותר. "צו ההפקעה" פורסם ברשומות ביום 25.4.95.

מעצ ביצעו את חלקו הראשון של הפרויקט מכוח תוכניות מפורטות אשר חלות על אותן חלקות. חלקו השני של הפרויקט, בתחומו ממוקמות חלקות העותר, טרם בוצע. במהלך שנת 2003 פנתה מעצ לעותר וביקשו לרכוש חזקה בחלקות ולשלם את הפיצויים המתחייבים, אך העותר סירב וביקש לבטל את "ההפקעה". עתירתו הוגשה בשנת 2005. על פי מכלול השיקולים, כפי שנבחנו בפסק הדין, קבע בית המשפט כי לעת הזו אין עילה להורות על ביטול "ההפקעה".

משמפקיעה הרשות קרקע פרטית, לא תוכל היא להמשיך ולהחזיק בה משך שנים רבות מבלי לממש את המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע. ההלכה המגבילה את הרשות מליטול קרקע ללא הגשמת המטרה הציבורית נכונה ומוצדקת, אולם נראה כי בנסיבות המקרה נקלע בית המשפט העליון לבלבול מושגים. הפקעה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), שונה מהפקעה לפי פקודת הקרקעות רכישה לצורכי ציבור, או מהפקעה לפי חוק התכנון והבנייה.

על-פי חוקי ההפקעה האחרים, ההפקעה מתממשת והרשות רוכשת זכויות בקרקע עם פרסום הודעה על ההפקעה (לפי סעיפים 5 ו-7) ברשומות, בעוד שפרסום צו הכרזה לפי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) אינו מקנה זכויות לרשות בקרקע. הצו, המפורסם בקובץ התקנות (ולא בילקוט הפרסומים), רק מקנה סמכויות ל"רשות": משעת הפרסום, מוסמכת הרשות להפקיע את הקרקע.

בית המשפט העליון, בהרכב בראשות השופטת עדנה ארבל, מכנה בטעות את ההכרזה לפי פקודת הדרכים כ"צו הפקעה"; בעוד שההכרזה אינה כלל בבחינת הפקעה. נראה כי מעצ כלל לא טענה בפני בית המשפט כי מועד פרסום ההכרזה בקובץ התקנות איננו מועד ההפקעה, ועל כן נקלע בית המשפט לכלל טעות ובחן את מרוץ הזמן לבחינת טענת השיהוי, ממועד פרסום ההכרזה.

לבסוף, באותו עניין קבע בית המשפט שהעובדה שעברו 10 שנים מפרסום הצו ועד למימוש מטרת ההפקעה אינה מצדיקה את ביטול ההפקעה. אולם, בטעות עלולה להתקבע לה הלכה, שמועד ההפקעה הוא מועד פרסום הצו.

על-פי הפקודה, למן פרסום ההכרזה מוסמכת הרשות להפקיע את הקרקע באמצעות תפיסתה בפועל. לפיכך, בניגוד להליכי ההפקעה לפי יתר החוקים, אין לראות בהכרזה כתחילת מרוץ הזמן לבחינת טענת השיהוי. פרסום ההכרזה אינו מעניק כלל זכויות לרשות המפקיעה - הפרסום מקנה רק סמכויות לרשות. לפיכך, אין לראות בפרסום הצו משום אקט ההפקעה. נראה כי הואיל והדבר לא נטען כלל מלפני בית המשפט, נקלע הוא לבלבול מושגים.