"איזה נוד נפוח הוא"

העולם התהפך בימים האחרונים. רפובליקנים קונסרבטיביים, עם משמעת ברזל פיסקלית, מתנהגים כדמוקרטים פופוליסטיים, בעוד שדמוקרטים ליברליים, ה"רן כהנים" של גבעת הקפיטול, מושיטים יד לג'ורג' בוש כדי לסעוד את וול סטריט. חבילת החילוץ הפיננסי, זו שבאה עם תגית המחיר 700 מיליארד דולר, קרסה בקונגרס בעיקר בגלל רפובליקנים מהזן השמרני, שוטמי ממשלה גדולה ואוהבי שוק חופשי.

קחו למשל את דריל עיסא, רפובליקן מקליפורניה, שאמר ביום ב', בדיון הגורלי בבית-הנבחרים, שהוא "נחוש" בהתנגדותו לחבילת החילוץ; אישורה יהיה שקול לבגידה בעקרונות מפלגתו. סטיה מעקרונות אלה תהיה משולה, לדעתו, להנחת ארון מתים נוסף מעל ארונו של רונאלד רייגן.

וול סטריט לא תשכח ולא תסלח

בוול סטריט לא ישכחו זאת לעיסא ולעמיתיו הרפובליקניים, למרות שלפחות חלק מאותם מחוקקים עקשניים, בעצם לא השתנה. הם מוסיפים להאמין, ששוק חופשי צריך להיות חף מכל התערבות ממשלתית מסיבית, ובוודאי מהזרמת כמעט טריליון דולר להצלת חברות כושלות. מה שהשתנה היא הצורה שבה מגדיר עתה וול סטריט 'שוק חופשי'. ההגדרה החדשה חובקת בחדווה אפשרויות של כניסה למיטה עם הממשל.

כמובן, אפילו המורדים הרפובליקניים (והדמוקרטים הלא מעטים שהצטרפו אליהם) אינם מצפים שנאמין שהם מלאכי שרת אידיאולוגיים, שיונקים רק ממשנתו של מילטון פרידמן. בסופו של דבר, הם הצביעו כפי שהאזרחים באזורי הבחירה שלהם היו רוצים שיצביעו.

המרד הרפובליקני

מאחורי המרד הרפובליקני מסתתר גל מחאה עממי אדיר שאיכשהו לא נקלט בעוד מועד על מסכי המכ"ם של חסידי החבילה ודוחפיה, ובראשם הנשיא בוש, שר האוצר פולסון ויו"ר ה'פד' ברננקי.

זו אחת ההחמצות הפוליטיות הגדולות ביותר בוושינגטון מזה מי יודע כמה שנים. האמונה היוקדת של אידיאולוגים בשוק החופשי היתה מצטננת מהר מאוד אלמלא הזינה אותה מדורת התרסה אזרחית מחוף אל חוף. הן כל 435 צירי בית-הנבחרים עומדים לבחירה בנובמבר.

אף ציר בבית-הנבחרים לא אהב את חבילת החילוץ, אבל כמעט מחצית מהמחוקקים סתמו את האף ביד אחת והצביעו ביד האחרת. הם לקחו את הסיכון שחלק ניכר מהאזרחים באזורי הבחירה שלהם ירצה לסגור אתם חשבון בעוד חודש, אך הם גם הבינו שעם כל הקבס שכרוך בהושטת מתת לנבלים מוול סטריט, חבילת החילוץ משרתת את טובת הכלל: כמו צינתור של עורקים סתומים, היא תשחרר את המערכת הפיננסית מקרישים של נכסים זבליים, שחוסמים זרימת אשראי חיוני מוול סטריט למיין סטריט.

אלה שהצביעו נגד חבילת החילוץ העדיפו לרכב על גל פופוליסטי, מבוסס בורות, שהתאים במקרה להשקפת עולמם. זה יעלה להם ביוקר. אם החבילה לא תאושר בימים הקרובים, אולי בשינויים קלים, ומחנק האשראי יתחיל להפיל קרבנות במיין סטריט (וייתכן שהתהליך כבר החל), אותם מורדים עזי לב יהיו הראשונים שיספגו את זעמם של הבוחרים, אם לא עכשיו אז בעוד שנתיים.

אבל בטווח הקרוב מאוד יש להם בעיה עם וול סטריט: הפיננסרים שם מרגישים שהמפלגה הרפובליקנית נעצה להם סכין גב. הנה הוכחה, אחת מרבות, שמצאנו בדוא"ל מאיש כספים בוול סטריט לעורך המדור הפיננסי בשבועון החדשות יו.אס. ניוז אנד וורלד ריפורט, מ-25 בספטמבר, עוד לפני הקריסה בקונגרס.

מכתב משמרן גזעי

"כל חיי (אני בן 51) הייתי שמרן גזעי... אבל השבוע הזה פתח לי את העיניים. איזה נאד נפח הוא ניוט (גינגריץ', רפובליקן שמרני, לשעבר יו"ר בית-הנבחרים ר.ד.), שמטיף לרפובליקנים להתנגד לעסקת החילוץ הפיננסי. כמנהל כספים מקצועי, אני יכול לומר לך שאני מזועזע, כעוס ומדוכא שאדם כגינגריץ' יקרא למפלגה הרפובליקנית לזנוח את התכנית הזו. היא חיונית באופן דחוף (הדגשה במקור) למניעת קטסטרופה פיננסית, שאם תתחיל להתגלגל לא יהיה אפשר לעצור אותה.

"הבורות לגבי המציאות הכלכלית והפיננסית שמגלים גינגריץ' ומחוקקים רפובליקניים עכשוויים היא מפחידה ועגומה. חשבתי שלמפלגה הרפובליקנית יש הבנה טובה יותר בעניינים כאלה מאשר למפלגה הדמוקרטית. כנראה שלא. האם מדובר בתרגיל להפקת רווחים פוליטיים, כפי שאני חושד? הנכונות לשחק בפוליטיקה על חשבון השווקים הפיננסיים בארה"ב היא מחרידה ומגעילה.

"אני מעריץ וחסיד נלהב של רונלד רייגן. הצבעתי בעד רפובליקנים בכל הבחירות מאז 1976. עד היום, 25 בספטמבר 2008. מיד לאחר שאני מסיים כתיבת דוא"ל זה, אני עומד לבטל את התרומה שנתתי למסע הבחירות של מקיין בכרטיס אשראי. אני לא עומד להצביע השנה בעד מועמדים רפובליקניים לאחר הקרקס הזה. אני חש מבוכה שתמכתי בחבורת המטומטמים הזו, שיודעת לדאוג רק לעצמה. אני מקווה שהרפובליקנים יפסידו בנובמבר. זה מגיע להם".

לו אני ג'ון מקיין

לו אני ג'ון מקיין, המייל הזה היה מדיר שנה מעיניי. לא שאין אנשי פיננסים במפלגה הדמוקרטית, ורוברט רובין, שר אוצר בממשל קלינטון הוא דוגמה מובהקת, אבל וול סטריט נטה תמיד למפלגת הפיל.

למען ההגינות, צריך להדגיש שגם דמוקרטים נסחפו לביצת הדמגוגיה האידיאולוגית, כמו, למשל, הציר פיט ויסקלוסקי, ממדינת אינדיאנה, שאמר בדיון בבית-הנבחרים ביום ב': "אנו נמצאים עתה בעידן הזהב של הגנבים. במקום שממנו אני בא, אנו זורקים גנבים לכלא, אנו לא מושיטים להם חבילת חילוץ".

זה סאונד בייט מצויין בתשדירי בחירות, אבל בטווח הארוך זה יעלה ביוקר לוויסקלוסקי ולאלה שהצביעו כמותו, ועוד יותר ביוקר לאלה שהצביעו בשבילו ובשביל עמיתיו. (סוף)