שם הענף: כדורגל ישראלי

1. גולים. חמישה שערים בחמישה משחקים במחזור השישי של העונה. שניים מתוך חמשת המשחקים הסתיימו בלי שערים, והיו מעורבות בהם שלוש מחמש הקבוצות המדוברות בתחילת העונה ככאלה שיאבקו על האליפות. הרמה של המשחקים בהתאם למספר השערים. על האפס. מי אמר שאין דבר כזה כדורגל ישראלי. אתה מסתכל על הכדורגל הישראלי ולא ברור לך מי עובד כאן על מי: המאמנים על ראשי הקבוצות שלהם, ראשי הקבוצות על הקהל, ההתאחדות על שלושת אלה, התקשורת על כולם ביחד.

אנשים כאן תלשו שערות בשבוע שעבר כשהנבחרת איבדה נקודות מול לטביה ולא הרשימה מול לוקסמבורג. הרמה באמת לא היתה משכנעת. איך בדיוק תשכנע רמת המשחק של הנבחרת אם רמת המשחקים בליגה נראית כמו שהיא נראית. אחר כך יעביר יו"ר ההתאחדות את זמן הטיסה שלו חזרה לארץ בחישובים על דף נייר בצוותא עם מאמן הנבחרת באשר למספר הנקודות האפשרי בקמפיין הנוכחי ובספקולציות עתידיות. הכל על הנייר. הספקולציות לא שוות יותר מהנייר עליו הן רשומות.

הניירות של לוזון הם מרשמי הפעלה לאחר שהמשימה כבר נקבעה. לוזון קבע אותה והכריז עליה בלעדית: עולים למונדיאל. לרוב נהוג לגבש תוכניות עבודה ובהתאם להן לקבוע מרשמי הפעלה. לוזון במובן הזה הוא הישראלי הממוצע: הוא קודם כל צועק. הוא יודע שעבדו עליו, אז הוא צועק. אבל הצעקות האלה הן תמיד על הכל חוץ מאשר על הדבר האמיתי.

לוזון לא יכול להיות כמו הישראלי הממוצע, הוא יו"ר התאחדות. אבל כבר כמה שנים שהממוצע שולט ומנהל את המדינה. בהתאם לתוכן הצעקות, נקבעות גם הציפיות. חוסר התבוננות כנה וציפיות מוגזמות הן חלק מהרעות החולות של החברה הישראלית, והכדורגל הוא לא יותר משיקוף שלה. לוזון קבע משימה, התקשורת יישרה קו בלי להבין אם המשימה ריאלית. ההתאחדות מוכרת זיכיונות לשידורים חיים של משחקי הליגה, צ'רלטון קונה אותם ומוכרת חבילות שידורים לאזרחים. אין מה לקנות, ואין מה לראות. אבל אנשים קונים ומקבלים חמישה שערים בחמישה משחקים.

2. כסף. גאידמק שפך בכל עונה מעל 100 מיליון שקל על הקבוצה שלו, אבל באף עונה לא קיבל תמורה ראויה להוצאות שלו. רף המחיר שקבע גאידמק התאים אליו את רף הציפיות. גאידמק הוא רק דוגמא. שחר ושפירא עשו אותו הדבר בשנות התשעים. אבל לכסף יש אימפקט אחר, משמעותי יותר: הוא משתק. אני יודע שלא נהוג לראות בשחקני כדורגל בני אדם עם רגשות, אבל הדרישה משחקנים ומאמנים להצלחה בכל מחיר - וכשבעלים פרטי קונה קבוצה בעידן הנוכחי ושופך עליה מיליונים בלי הכרה הוא תובע הצלחה בכל מחיר - גוררת אחריה חרדת ביצוע. התוצאה היא כדורגל טקטי להחריד. למאמני כדורגל אין זמן לניסויים, כי הכישלון אורב להם עם סטופר בצד. זו לא דרישה להצלחות, זה איסור על כישלונות. במציאות כזאת, הכישלון הופך ללא סובלני, ואיתו התקשורת והקהל.

3. בן שמעון. יתרת גרגרי החול בשעון העצר של בן שמעון הולכת ואוזלת. הקהל בבלומפילד תבע אתמול מפורשות את ראשו, כמעט כאיש אחד, אחרי התיקו מול הכח. יש לבן שמעון את כל הנסיבות המקלות והמוצדקות (הלחץ האדיר שעל כתפי השחקנים שלו, העובדה שמדובר בקבוצה חדשה לחלוטין אחרי שנות הרס ממושכות, תהליך השיקום העתידי והארוך), אבל ארבעה משחקים מתוך שישה בלי שמכבי כובשת שער, עם שחקנים התקפיים כמו שיש לה, הם מעבר לכל סיבה מוצדקת. הם בעיה.

לבן שמעון מחכה במחזור הבא מכבי חיפה - ההפך הגמור ממכבי תל אביב, בהתאם ליחס הפוך בציפיות מהן בתחילת העונה - ואיתה ייתכן ומחכה לו גם ההכרעה בעניין גורלו. הפסד, ובן שמעון יתקשה לשרוד. לפעמים, גם הסיבות הכי מוצדקות לא מספיקות כדי לגרום לשחקנים שלך להתחבר יחד ולהאמין בך שתוציא אותם כמאמן לדרך חדשה. המציאות אכזרית לפעמים. יבוא מאמן אחר, ייקח את אסופת השחקנים הזאת, ירתום אליו את הזעזוע מפיטוריו של קודמו, יערוך שינוי או שניים, ובן שמעון יירשם כעוד נקודת ציון בדרך השיקום הארוכה של מכבי תל אביב.

השאלה עד כמה התוצאות הנוכחיות של מכבי מסונכרנות עם הציפיות המוקדמות של בן שמעון, הציפיות של בן שמעון עם אלה של שניידר, וכולן יחד עם תוכן השיחות בין בן שמעון למעסיקים שלו בקיץ באשר לאופן בו תיראה מכבי אחרי שישה מחזורים ובסיומה של העונה כולה.