לעשות הכל. רק לא לראות מחבט טניס

שחיקה: פורשים לפני גיל 30

פתאום, למשך חודשיים, הם כמעט נעלמים לחלוטין מהפריים. אחרי עשרה חודשים שהם שוחקים את עצמם לדעת, בטיסות ובריצות אחרי נקודות דירוג, מגיעים הטניסאים לנובמבר עם הלשון בחוץ. אז מגיעה לסיומה אחת מעונות הספורט השוחקות ביותר. הפגרה המיוחלת. כמה הפגרה הזאת משמעותית בחייו של שחקן טניס, לזה עוד נגיע. אבל לפני זה כמה פרטים שיכולים להעיד על השחיקה העצומה.

בסביבות היו.אס. אופן באוגוסט כבר ניתן לראות את סימני העייפות המצטברת, בעיקר אצל טניסאי הצמרת שמורגלים להעפיל לשלבים המאוחרים בכל טורניר. כל אלו הם תוצאה של הטיסות התכופות, הפרשי השעות, המשטחים הקשים והמעבר בין המשטחים השונים. אבל ללא ספק השחיקה העיקרית היא מנטלית. מהסיבה הזאת הופכים טניסאים לזן מיוחד של ספורטאים שמסיימים את הקריירה שלהם מוקדם יחסית. רוב הטניסאים פורשים לפני שהם מגיעים לגיל שלושים. בנשים בדרך כלל מגיעות רוב הפרישות באמצע שנות העשרים, ראו מקרה הנין והינגיס.

מדד השחיקה נובע מהעובדה שטניסאי ממוצע משחק כ-100 משחקים רשמיים בשנה (יחידים וזוגות), ובמלים אחרות משחק כל 3.64 ימים. אם בודקים את הסטטיסטיקה קצת יותר לעומק, מגלים למשל ששחקן כמו רפאל נדאל שיחק בשנה שעברה 111 משחקים על פני 300 ימים בדיוק - משחק טניס בכל 2 ימים ו-16 שעות. הוא עשה את זה ב-21 מקומות שונים על פני הגלובוס.

למרות ההתקדמות ברפואת הספורט, יש מגמה ברורה של עלייה בפציעות בסבב הטניס בשנים האחרונות. לקראת סוף עונת המגרשים הקשים בצפון אמריקה, בסביבות אוגוסט, יש עלייה דרסטית בכמות הפרישות של שחקנים מטורנירים בגלל פציעות.

נדאל שפשוט נשחק מרוב ניצחונות החמיץ כמעט לחלוטין את הרבע האחרון של השנה. גם שראפובה ואנה איבנוביץ' נפצעו זמן קצר אחרי שעלו למקום הראשון בעולם, ודבר דומה קרה לאחיות וויליאמס שכבר מזמן לא סיימו עונה שלמה בלי פציעה כזו או אחרת. האחיות וויליאמס מסרבות להשתתף במספר גדול של טורנירים מתוך מטרה מוצהרת להאריך את הקריירה שלהן ולמנוע שחיקה גופנית. כל מה שמעניין אותן הוא להוסיף עוד תארי גראנד סלאם ולקחת את הכסף הגדול שמחולק בטורנירים האלו.

גלעד בלום עם תחזית לטניס העולמי ב-2009

פגרה: עוד שבת של כדורגל

אז מה עושים השחקנים בתקופה הקצרה שיש להם להתנתק מהסבב התובעני? בסך הכל מדובר בשבועיים, מקסימום שלושה שבועות, של בטן-גב. כי בתחילת דצמבר כבר צריך להתחיל בתקופת ההכנה לאליפות אוסטרליה בינואר. רוב הטניסאים בוחרים להתנתק מהכל, בדרך כלל זה נגמר בטיסה לאיזה אי טרופי. יש כאלה שדואגים בתקופה הזאת לקדם את הקריירה הנוספת, כמו האחיות וויליאמס שעסוקות בעיצוב אופנה והופעות בסדרות טלוויזיה.

מה לא ניסיתי בתקופות הפגרה שלי? איגרוף תאילנדי, סקווש, מוזיקה ובעיקר כדורגל היו העיסוקים בפגרה הקצרה שהיתה לי בכל נובמבר. מדי שנה הייתי מצטרף למכבי רמת השרון מליגה ג', מתאמן איתם ואפילו קיבלתי את חולצת ההרכב הראשון במשך 4-5 שבתות עד שנאלצתי בצער רב לעלות על המטוס לאליפות אוסטרליה. זה היה שינוי מרענן מהסבב, ואפשר לי להיות לפרק זמן קצר אחד מהחבר'ה, ולהתחלק בלחץ עם שאר הקבוצה, לעומת הלחץ התמידי שמופעל על שחקן טניס אינדיבידואליסט.

לא מעט טניסאים השתמשו בפגרה בכדי לעסוק בענפי ספורט שונים. איבן לנדל היה שחקן גולף כפייתי, וביורן בורג היה משחק הוקי קרח בקבוצת עיר הולדתו בשבדיה בתקופת הפגרה. אבל הנקודה העיקרית בתקופה הזאת היא אלמנט ההתנתקות מהענף. לא משנה מה תעשה, העיקר לא לגעת ולא לראות מחבט טניס לכמה שבועות ולא לעסוק בשום דבר שקור לטניס.

אגב, עניין לא פשוט כלל: שחקני טניס הם בדרך כלל טיפוסים אובססיביים ותמיד קיים החשש שמנוחה ארוכה מדי תפגע בטיימינג או ברגש לכדור. רק שבהקשר הזה, גם השחקנים יודעים שלהתנתקות מהמחבט יש חשיבות פיזית מכרעת - היא מאפשרת לכף היד, למרפק ולכתף את המנוחה הדרושה.

הכנה: מחנה פרך

אחרי החופשה הקצרה (מדי) חוזרים השחקנים לפעילות בתחילת דצמבר לתקופת ההכנה. אולי התקופה החשובה ביותר בשנה. השחקנים ממדינות צפון אירופה טסים בדרך כלל לפלורידה, דרום ספרד או כל מקום שטוף שמש אחר. בתחילת מחנה האימונים הדגש הוא על בניית הגוף מחדש ואין כמעט אימונים עם מחבט. מדובר ב-2-3 אימונים ביום, ריצות בוקר מפרכות, אימוני משקולות, ספרינטים, מתיחות ועיסויים יום-יומיים.

התזונה בתקופת ההכנה גם היא שונה מהתזונה במשך השנה. מאמני הכושר שלי היו מצווים עליי לאכול יותר בשר אדום ומזון עשיר בפרוטאין על מנת להזין את השרירים המתפתחים, לעומת המזון עתיר הפחמימות שהיינו מורגלים אליו במהלך עונת התחרויות.

לקראת אמצע תקופת ההכנה עובר הדגש לאימוני טניס עם מחבט וזו התקופה שבה מוסיפים אלמנטים למשחק, עובדים על שיפור נקודות תורפה ומתרכזים בליטוש הטכניקה בלי הרבה משחקי אימון. זו התקופה היחידה בשנה בה יש לשחקן את הלוקסוס של עבודה על שיפור המשחק בלי לחץ של תחרויות. רק לקראת סוף ההכנה ובימים שלפני הטיסה לאוסטרליה עורכים יותר משחקי אימון מול יריבים שונים במטרה לחדד בחזרה את חושי המשחק.

תקופת ההכנה היא תקופה של עבודה מפרכת, תקופה של אימונים מונוטוניים ואחד האתגרים של הגדולים בתקופת ההכנה הוא לשמור על מוטיבציה ועל משמעת עצמית כי האימונים יכולים לייאש. אני נהגתי לשלב תרגילים ממשחקי כדור אחרים (בעיקר כדורגל וכדורסל), אימונים שהיו קשים לא פחות אבל יותר מהנים מאשר מאמן כושר שעומד עם סטופר ביד.

באחת מהשנים החלטתי ללכת רחוק יותר, וערכתי את ההכנה בצוותא עם יונה מלניק, מאמן הג'ודו המיתולוגי. היינו נפגשים מדי בוקר בשעה שש בחוף הרצליה, ואחרי אימון ריצה של 45 דקות ועוד סדרה של כמה תרגילי ריצה, עוברים לתרגילי ג'ודו, עורכים קרבות סומו על החול ומקנחים ביציאה לעומק הים על חסקה כשאני חותר ומלניק מעודד אותי. בסיום האימון שארך כשלוש שעות היינו מצטרפים למציל, לאבטיח, קפה טורקי ושש-בש. זו היתה הכנה זכורה לטוב, למדתי הרבה ונכנסתי לכושר רצחני. נדמה לי שגם הצלחתי לא רע באוסטרליה באותה שנה.

לכל שחקן יש את הרוטינה שלו ושיטות האימון המיוחדות שלו. ביורן בורג היה טס בפגרה לאי הפרטי שלו, יחד עם חברו ויטאס גרולייטיס ז"ל, והיו מתאמנים 8-9 שעות ביום בלי אף אחד על הראש. איבן לנדל ששלט בטניס בשנות ה-80' היה עורך הכנה פיזית מפרכת של שבועות, כולל משמעת תזונה רצחנית, ורק בשבועיים שלפני היציאה לטורנירים היה מתחיל להתאמן עם מחבט.

האימונים שלו היו מאוד פשוטים, אבל ספק אם מישהו אחר מלבד לנדל היה יכול לעמוד בהם: האימונים הושתתו על חזרות אינסופיות של חבטה ספציפית - תרגול שנמשך שלוש שעות רצופות של חבטה אחת, למשל כף יד. אחרי מנוחה קצרה היה עובר לגב היד וחובט אינספור חבטות רצופות של גב יד במשך שלוש שעות נוספות. מדובר בעבודה סיזיפית, נוראית. אבל הפנאטיות הזאת השתלמה בסופו של דבר והעניקה לו יתרון פיזי ופסיכולוגי על יריביו.

עוד דוגמא הוא רוג'ר פדרר, שטס כל שנה בדצמבר לדובאי, שם יש לו בית, מטיס עמו 4-5 שחקנים צעירים על חשבונו, ומשתמש בהם כיריבי אימונים. הוא מחליף יריבים כל כמה שעות כדי לקבל אותם רעננים, וכדי להתמודד עם כמה שיותר סגנונות. פדרר טוען שמזג האוויר התובעני במדבר והשקט התקשורתי שהוא נהנה ממנו בדובאי מהווים הכנה מושלמת בשבילו.

לרפאל נדאל יש מזג אוויר מצוין בעיר הולדתו מאיורקה, והוא ידוע כאחד שאוהב לעבוד קרוב לבית עם צוות האימון האינטימי שלו. הוא ידוע בהרגלי אימון רצחניים. ואכן, ההכנה הגופנית המצוינת שלו בשנה שעברה סחבה אותו לשנה מהאגדות. במשך 8 החודשים הראשונים של השנה הוא טחן כל מי שעבר לידו, על כל המשטחים האפשריים, תוך שהוא מגלה עליונות פיזית מוחלטת אפילו מול פדרר. רק בסביבות אוגוסט, קצת לפני אליפות ארה"ב ואחרי שזכה בזהב בבייג'ין, החלה העייפות לתת את אותותיה והתברר שאף הוא כאחד האדם, כשפרש מהטורנירים האחרונים של השנה.

חשיבות: מחכים להם בפינה

הקלישאה אומרת שטניסאי צריך להתקדם בערך ב-10 אחוזים מדי שנה רק בכדי לשמור על הדירוג שלו. כמו רוב הקלישאות גם בזו יש לא מעט אמת. תשאלו את דודי סלע ושחר פאר איך מתאכזר הדירוג העולמי לשחקנים שחושבים שמספיק להירשם לטורנירים מבלי לשפר אלמנטים במשחקם.

אחרי תקופה מסוימת בסבב, כולם מכירים את כולם והחולשות עוברות מפה לאוזן. זה נכון גם לשחקני הצמרת. כל הפסד של פדרר ונדאל מלמד את שאר השחקנים בסבב איך לגבור עליהם, והעומק הרב בשחקנים איכותיים לא מאפשר לאף שחקן, אפילו לא פדרר או נדאל, לנוח או להוריד את הרגל מהגז. לא מדובר רק בכושר גופני נטו אלא גם בשיפור אלמנטים טכניים, טקטיים ומנטליים. דוגמה טובה היא נדאל, שבמהלך 3-4 השנים האחרונות שיפר פלאים משנה לשנה את חבטת ההגשה שלו, את משחק הרשת שלו ואת היכולת על משטחים שאינם חימר. הוא לא נתן להפסדים הרצופים לפדרר בגמר ווימבלדון לייאש אותו, ובסופו של דבר שבר את הקרח מול פדרר על דשא והדיח אותו מהמקום הראשון.

השיפור הוא תוצאה ברורה של עבודה ספציפית על שיפור חולשות, והיא מתאפשרת אך ורק בחלון ההזדמנויות הצר שבפגרת נובמבר-דצמבר.

עכשיו, כשהוא בפסגה, חובת ההוכחה עליו. וגם הוא יודע שאם לא ימשיך לעשות את שיעורי הבית בפגרה, זמן קצר מאוד יעבור עד שייאבד את המקום הראשון לשחקנים כמו אנדי מארי, דיוקוביץ' וכמובן רוג'ר שמחכים רעבים בפינה למעידה שלו.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט