חיים כצמן ל"ליידי גלובס": "להתרברב בעיתונים זו אסטרטגיה קצרת טווח; מי שחי מהעיתון, סופו שהעיתון יהרוג אותו"

חיים כצמן עומד בראש חברת הנדל"ן הגדולה בבורסה הישראלית, גזית גלוב , ובכל זאת מעטים מחוץ לעולם שוק ההון מכירים אותו. הוא נתפס כאאוטסיידר בשוק הנדל"ן הישראלי, ולא רק בגלל שהוא גר בפלורידה. כצמן, 59, שנוהג לומר למקורביו שהוא לא ישקיע בנדל"ן של אף מדינה שבה יוכל "לקום בבוקר ולמצוא טנק בלובי", מפגין סגנון ניהול סולידי משמעותית מהקולגות יצחק תשובה ולב לבייב.

הוא לא אחד שיקנה את הפלאזה בניו יורק, יבנה קזינו מפואר בלאס וגאס או ירכוש את הבית הכי יקר בלונדון תמורת 70 מיליון דולר. הוא לא עושה דברים שייראו סקסיים. הוא שם בשביל הביזנס. הוא בנה את הונו במשך 30 שנה, בעבודה קשה, ללא קפיצות או הפתעות.

וזה לא שכצמן חסין מטעויות - בשנתיים האחרונות הוא התפתה לכמה השקעות ספקולטיביות (דרך חברת האחזקות גזית אינק) בהודו ובמזרח אירופה, ונפגע. בסוף 2007 איבד קצת פוקוס ונכנס לתחום האנרגיה החילופית, ובחודש מרץ האחרון הזדרז לרכוש את "אטריום" האוסטרית בסך של 860 מיליון אירו (בשותפות שווה עם קרן ההשקעות בנדל"ן של סיטיבנק) - המתנה של כמה חודשים הייתה חוסכת לו יותר מ100 מיליון אירו.

עם זאת, בניגוד לטייקוני נדל"ן אחרים שאיבדו 90% מהונם, כצמן איבד רק כ40%. יש לו גם סיכויים טובים יותר להיחלץ מהמשבר, עם קופת מזומנים וקווי אשראי בסך של יותר מ2 מיליארד שקל. סולידיות היא שם המשחק שלו.

אותה סולידיות מביאה לכך שכצמן מסרב להתפעל מהטרמינולוגיה השיווקית שכובשת את עולם העסקים. "אני לא אוהב את המונח מיתוג, כי הוא מגיע מעולם הצרכנות של קוקה קולה ולואי ויטון", הוא מסביר. "זה מונח שאנשים נוטים לבלבל עם חשיפה לתקשורת. אני, למשל, לא אוהב לדבר על חיי האישיים ועל המשפחה שלי, ואני לא חושב שמנכ"לים צריכים למתג את עצמם. הם צריכים לבנות לעצמם מוניטין".

ומה נכלל בזה?

"מוניטין פירושו שיש לך קוד מסוים, שאתה עושה דברים בצורה מסוימת. לגזית גלוב יש שם של גוף מקצועי, ממוקד - גם בישראל, וגם בעולם. בתפיסה שלי, להתרברב בעיתונים על מעלליך זו אסטרטגיה קצרת טווח. מי שחי על החרב, מת על החרב, ומי שחי מהעיתון, סופו שהעיתון יהרוג אותו.

"מדי פעם מבליח איזה מטאור בעיתונות, מישהו שכביכול מגמד את כולנו, בא ללמד אותנו משהו שאנחנו לא יודעים. תמיד יש את הגאון שמסביר שכוח המשיכה לא חל עליו, שיש לו דרך אחרת לעשות ביזנס, אבל אחרי זמן לא רב - הוא מתרסק לו. עיתונאים מעודדים את התופעות הללו, כי הן עוזרות למכור עיתונים. לספר על מטאור עסקי שהפך מכלום למישהו שמצא אורניום בקזחסטן זה יותר מעניין ורומנטי מלכתוב על מישהו שבנה עסק לתפארת ב30 שנים של עבודה קשה".

אתה לא סבור שכתבות במדיה מביאות ערך מוסף?

"תלוי באיזה תחום. העולם שאני חי בו, השקעות נדל"ן, הוא מקצועי וציני. הוא מתרשם פחות מכתבות צבע. המבחן העיקרי הוא מבחן המעשה. בוחנים כל מקרה ומקרה מול גורמים פיננסיים, שם רוב ההחלטות הן עסקיות.

"בשוקי ההון יש כל מיני גורמים מוסדיים, ואת ההחלטות מקבלות ועדות השקעה, אז אולי הם נוטים יותר להתרשם מסיפורים בעיתונות - ולכן הם גם חוטפים את המכות שהם חוטפים, כי החשיבה שם פחות מעמיקה. במקומות האלו יש ל'מטאורים' יתרונות מול אנשי העבודה, אבל בסוף היום, העובדות מנצחות".

עד כמה חשוב שהחברה תהיה בבואה של מי שעומד בראשה?

"חשוב מאוד. צריכה להיות תאימות בין ערכי המנכ"ל או בעל השליטה לבין ערכי הארגון. בצבא קראנו לזה רוח המפקד. במקרה שלי, הארגון שלי נבנה בצלמי. גזית גלוב שואפת למצוינות, לטופ. וכמוני, הארגון הזה מוכן לעשות הכול בשביל להצליח. תגיד שאני וורקוהוליק, אבל אני לא מכיר דרך אחרת להצליח. אני והצוות המוביל הטבענו את חותמנו, והדי.אן.איי של החברה הוא בעצם שלנו".

מה זה אומר בשטח?

"זה אומר שכל אחד בארגון שם לב לפרטים, כי זה מה שאני אוהב. אני אוהב להיות בשליטה, אני אוהב לדעת מה קורה בכל מקום, אני אוהב סקרנות אינטלקטואלית, ואנשים שמחפשים ללמוד, ולחדש ולעשות דברים אחרת. אני רוצה שהארגון שלי יהיה כזה ששואף להיות מספר 1, אבל לא ייקח סיכון שאם זה לא 1 אז 0. אם לא נהיה מקום ראשון, אז במקרה הגרוע נהיה מקום שני. לכן גם, אנחנו ממוקדים במספר מצומצם של תחומים בעולם הנדל"ן".

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון פברואר של "ליידי גלובס"