"בגלל הפלסטינים אין שלום", אמר אתמול (א') ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט. העובדות מלמדות שזה נכון. יש שיאמרו שגם אנחנו אשמים - וגם זה נכון. אלא שבעלי יכולת חשיבה צריכים להבדיל בין טעויות ומחדלים במגעים המדיניים, למגמה הבסיסית.
אזרחי ישראל, רובם ככולם, רוצים שלום. זה נכון אפילו לגבי אלה המדברים בצורה קיצונית, עד שמגיע המנהיג הערבי שבאמת רוצה שלום (ראו מקרה מנחם בגין). אנחנו יודעים שהיום אין סאדאתים, וגם לא בגינים (בני הוא אמנם בגין, אבל לא מנחם). אפילו לשמאלנים מושבעים כבר קשה להאמין שמשהו מהותי עשוי להשתנות. ולמרות ידיעה זו, אנו ממשיכים לאפשר לפלסטינים להשתלט על חיינו. זה קורה בבחירות כשאנשים מצביעים לפי עמדות בעניין הפלסטיני; וזה נמשך בהרכבת הממשלה. מהו בעצם הציר של המגעים הקואליציוניים? שוב - ההתייחסות לפלסטינים.
וכך יוצא שכל מהומת הקואליציה מתמקדת ב"תיקים החשובים", שחשיבותם בקרבתם לנושא הפלסטיני. ככל שהתיקים מתרחקים מנושא זה ומתקרבים לאזרחי המדינה, כך הם נחשבים לפחות חשובים. אנחנו מקבלים כגזירה מובנת שתיקים הקובעים את חיינו, אינם נחשבים. מחלקים אותם ללא הבחנה, משבצים אליהם אנשים אפילו אם אינם מתאימים.
משרד הרווחה, למשל. הוא פחות חשוב ממשרדים אחרים? למרות זאת, אין בעיה לתת אותו לחרדי כזה או אחר. למה? כשבוחנים את החיים במגזר שמייצג השר החרדי, קשה למצוא שם מודל לטיפול נכון באבטלה - אם בכלל, אז להיפך. עוד יותר קשה למצוא שם הבנה לצורות חיים נכונות המתאימות לעידן המודרני. אבל מה? בממשלה "ימנית" מעדיפים אותם על פני מפלגות שהיו יכולות להציע יותר בתחום זה.
כך לגבי השיכון, התשתיות, התיירות ומה לא. האילוץ הפוליטי-אידיאולוגי-פלסטיני גורם להפקדת תחומים אלה לפי שיקולים שאינם קשורים בתפקידי המשרד. התוצאה היא שהאזרח הישראלי לא מקבל הסדרים עם הפלסטינים, אבל כן מקבל משרדי ממשלה שלא טיפלו ביעילות בדברים הכי חשובים לו בחיי היום יום. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
