בדואים, עובדות זרות, קיבוצניקים ואתיופים: איך מגדירות הקהילות שבשולי החברה הישראלית "בית" ו"ביתיות"?

פ. עובדת מגיל שמונה והתחתנה בגיל 15 בשידוך עם בן כפר אחר, מרחק יומיים נסיעה על פרד. בגיל 16 היתה לאם. מאתיופיה הביאה רק צלחת גדולה מנירוסטה לאינג'רה (פיתה אתיופית). כשעלו ארצה וירדו מהמטוס, נכנסו לחלל ובו דרגשים ועמודים. חשבו שזה הבית. רק כשהתחיל הבית לנוע הבינו שזה אוטובוס. באתר הקרוונים ליד חצור מצאו דמיון לאתיופיה. הם מעדיפים בית צמוד קרקע על דירת שיכון.

הדלת שניתן לנעול אותה, המסמלת בארץ שמירה על פרטיות ורכוש, היא גורם חדש בחייהם. בבקתה בכפר באתיופיה לא היתה דלת אלא פתח כניסה. הדלת נותרת פתוחה במשך היום, כל זמן שיש מישהו בבית. בכל ביקורי, נכנסו ויצאו בני משפחה ושכנים מבלי לדפוק בדלת ומבלי לקבל רשות כניסה.

בדירות העולים מאתיופיה בהן בקרתי לא היה שולחן אוכל במטבח והוא שימש לבישול בלבד. בדרך כלל אוכלים בסלון ובפינת האוכל משתמשים כשולחן כתיבה, כשצריך. מספר הכסאות סביב שולחן האוכל אינו תמיד תואם את מספר בני הבית. הסלון הוא מרכז הבית: בו מתרחשות כל הפעילויות המשותפות ובו ניכרת ההשקעה הרבה ביותר. יש בו לרוב מזנון גדול וארון עם ויטרינה ובה חפצי מזכרת מאתיופיה. תמונות ענק של בני המשפחה הוצגו בו בארונות זכוכית או תלויים על קירותיו. נדמה כי הגילוי החדש של אפשרות הצילום והחשיפה, של ארועים משמעותיים כחתונה, מלהיבים אותם. הטלויזיה, ובעיקר הערוץ באמהרית והסרטים מאתיופיה, מחברת אותם לקהילה. הטלויזיה פועלת כל הזמן ברקע, גם באמצע שיחה, ורק לבקשה מפורשת מנמיכים את הווליום. האור בסלון מועט ואין עציצים או חפצי נוי.

רגלי השולחן הנמוך בסלון יושבים בתוך בקבוקי פלסטיק חתוכים, כדי לא להרוס את הרצפה או להרעיש לשכנים - כך אמרו. התופעה חזרה בכמה בתים, כאילו העתיקו את הרעיון האחד מהשני.

נלי שחף, "שמרנות, השתנות וחדשנות במטבח האתיופי" ורונית לנדסמן, "להרגיש בבית: מאפייני המגורים של יוצאי אתיופיה בישראל"

מהגרות עבודה פיליפיניות

דירת מרתף, שני חדרים ומטבח. בחדר אחד גרות לוליטה ודולסי. הן ישנות בבית כל השבוע. החדר השני מחולק לשני חללים במחיצה עשויה מארונות. לכוון הכניסה מסודרת פינת ישיבה ובחלק הפנימי ארבע מיטות לדיירות משנה הבאות רק בסוף שבוע. בדירות אחרות גרות 10-20 שותפות, לעתים שבעה מזרונים צמודים בחדר אחד, או מיטות קומותיים. לכל דיירת רק ארון אישי, סגור בשתי דלתות, בריח ומנעול גדול. הארונות מפלסטיק יקרים יחסית אך יתרונם רב: הם מתפרקים בקלות, ניתנים לנשיאה והעברה ויש להם בריח לנעילה.

הארון, המאפשר ניידות ופרטיות, הוא צמצום של מושג הבית למינימום האפשרי. לכל אחת יש גם מזוודה אישית וארגז קרטון אחיד מידות המתכונן תמידית למשלוח: מלא בחלקו בדרך קבע. החפצים האלו תופסים מקום יקר בחלל הבית הצפוף ממילא. אורחות מסתובבות בחדרי הדירה כאילו היתה זו דירה שלהן, או של אף אחת. זו קהילה של נשים החיות בצפיפות, ופסלים מקיפולי נייר בכל מקום. המחיצות נבנות בספונטניות על ידי הצמדה של ארונות או תליית וילונות. המחיצה עונה על הצורך בפרטיות ומחלקת את החלל לפונקציות שונות.

ניסינו להבין את השוני בין הבית הזה לבתים שהכרנו; חוץ מהצפיפות, הבלגן והריחות העזים, משהו עמד באוויר. תחושה חזקה שמשהו חסר. מהגרות העבודה חיות ביננו שנים ארוכות, אך תפקידן ואופן העסקתן הופך אותן לשקופות. הן חוצצות בינינו לבין הגועל שבזקנה. בדירה של ה"ספתא" מתקיימת סימביוזה של שקיפות בין שתי נשים החיות בשולי החברה. זו זירת מאבק בין שתי נשים חלשות, וככל שהזקנה חסרת אונים יותר, נותר מקום רב יותר לנוכחות המהגרת.

בית וביתיות הם השלכה פיזית של תודעה אישית, החצנה של דימוי עצמי ומעמד חברתי. הזמניות הקבועה של המהגרות מנתקת אותן מהפיליפינים: הבית החדש שבנו קיים רק בתמונות, מייצג חלום לעתיד טוב יותר. למהגרות אין בית. יש להן שלושה בתים, ולא באחד מהם תחושת ביתיות. הן נודדות בין זכרון לתקווה והחלל שלהן אינו הרחבת אישיותן אלא ביטוי לארעיות. הן אינן מצליחות לשייך אליהן את המרחב, למעט חפצי נוי ומזכרות שפיזרו בבית המעסיקה.

יוחנן בארי ויוג'ין פארק, "רסיסי בית"

בדואים בנגב

הבדואים נעים בין הסתגלות לאורח חיים ותנאים מודרניים, לבין שמירה על מסורת. לצד בית ווילות עם סלון חדש, יקר ומהודר, נשמרות צורות שק המסורתי. א. הקים ברהט אוהל בכניסה לביתו רחב המידות. בבית הוא מארח "רק כשבאים אנשים מודרניים והריח של העשן בשק מפריע להם". כשהוא חוזר מהעבודה אינו עולה הביתה: "השק הוא חלק מהנפש שלנו, גם אם בניתי בית בהרבה כסף, זה בית סוהר, סגור ואטום. אם אתה מסוגר בפנים אינך יודע מה קורה. הבית מגביל את החופש. בשק אני שוכב, אוכל, נח שעה שעתיים, אנשים מהמשפחה שרוצים צל נכנסים בלי לשאול, מתיישבים, שותים תה, מים, קפה ו"המזגן של אלוהים". אני מדבר עם הגברים מסביב, מושך כמה שאפשר. אם יש מכובדים לא מסתכלים בכלל בשעון. כשמאוחר אני קם ונכנס לבית המעצר. לפעמים אני נרדם בחסות מזג האויר והחשכה ואז באים "כוחות הבטחון", אישתי, ומעירים אותי. בדירה של מ., פעיל חברתי ומחנך ברהט, יש חדר אורחים ("סלון אמריקאי") בו הוא מארח "אנשים שלא באים לעתים תכופות, אלא לביקור רשמי". ב"חדר הטלויזיה" הוא מארח על שטיחים ומזרונים, הפרושים במבנה המזכיר ארוח באוהל: "שם יותר משוחרר, יותר נוח לאכול נמוך על מזרון פשוט". בעתיד הוא יבנה שק עם "גג רעפים ותקרת עץ, רצפת קרמיקה דקורטיבית וארובה לגחלים".

שרון גיל, "מהשק המסורתי לחדר האורחים: חברה בשינוי"

קיבוצניקים

ב"נקודה הישנה", ברמות מנשה, בנו מכל הבא ליד - בוץ ולבנים, ברזנטים, סדינים, ענפי אקליפטוס, קני סוף. המבנים הקשיחים הראשונים שבנו בנקודת הקבע היו חדר האוכל (המסמן את לב הקיבוץ) ובית התינוקות. משנות החמישים החלה בקיבוצים מגמה של הוספת פונקציות וציוד ל"חדר המגורים", המדגישים את מרכיבי הפרטיות והאינטימיות. שטחה של הדירה לא גדל ומצוקת הצפיפות גברה ועמה חוסר שביעות הרצון מהדירה.

משנות ה-60 ואילך הפך בארץ המונח "דירה" מחטא בזוי ושריד מיותר של התרבות הבורגנית למרכיב חיוני ביכולת הפרט להגשים עצמו, מזכויות היסוד שלו כאדם. הקיבוץ נע מיחידות מגורים של 12 מ"ר, עם הקמת המדינה, ל-160 מ"ר ב"הרחבות" היום. במשך תקופה זו המטבח הביתי התפתח על חשבון חדר האוכל המשותף. ראשיתו בכיור במרפסת הכניסה, בתרמוס שרכש חבר ובחלוקת סוכר וקפה, ולאחר מכן בקומקום, בגזיה ומקרר, שהביא לשינוי מבנה הדירה ולהרחבתה. במקביל הצטמצמה הפעילות בחדר האוכל - בתחילה הופסקו ארוחות הארבע, בהמשך בחרו רבים לאכול ארוחת ערב משפחתית בחדר. חדר האוכל סבל מצפיפות, הזנחה, בזבוז, לכלוך ורעש, ותפריט מוגבל או לא בריא. עם התפתחות הקיבוץ והתרחבותו, התחזקה המשפחה הגרעינית, או החמולה, המרחקים בין הבית לחדר האוכל גדלו והחברים הזדקנו. המשבר הכלכלי בקיבוצים במהלך שנות השמונים והתשעים, הביא את ההפרטה גם לחדר האוכל, והצורך בו דעך ושימושיו התמעטו.

נעם ורנר, בת קיבוץ רמות מנשה, "אוכל - סם החיים"

"הבית הישראלי"

בשיתוף פעולה ראשון, יערכו בשבוע הבא בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, ואוניברסיטת תל אביב כנס בנושא "הבית הישראלי".

הכנס יתקיים בימים שלישי ורביעי ה-5 ו-6 במאי, באונ' תל אביב. באולם ע"ש דרכליס, בניין גילמן. במסגרת הכנס גם תיפתח תערוכה קבוצתית בגלריה בצלאל, רחוב סלמה 60 בתל אביב. התערוכה נפתחה אמש והיא תנעל ב-23 במאי.

הכנס מתקיים במסגרת המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב שבראשו עומדת אניטה שפירא יחד עם האקדמיה בצלאל ומטרתו לשרטט את פניו הייחודיים של הבית הישראלי.

הסוגיות המרכזיות שיידונו בכנס הן: ביטויי התרבות הלאומית הישראלית ותת התרבויות שלה במבנה הפיסי והחברתי של הבית. הארת הבית כ-house וכ-home באמצעות הצגת הקודים הוויזואליים-חומריים שלו, בחינת הקשר בינם לרכיבים אחרים של התרבות הישראלית ובירור זיקת המרחב הפיסי לבני האדם החיים בו.

בתערוכה יוצגו עבודות פיסול, ציור, צילום וידאו וטקסט. בין האמנים המציגים בתערוכה: יוסי ברגר, תמר גולדשמידט ועוד.

"בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". בעוד המלים האלו עדיין מהדהדות, עבר הבית הישראלי מאז אותה הצהרה גלגולים רבים. יום העצמאות ה-61 הוא הזדמנות טובה לזרוק מבט אל עבר החצרות האחוריות של מדינת ישראל. לבחון מחדש כיצד נראה "הבית הישראלי". לא הלכנו לצפון תל אביב, גם לא לקיסריה או להרצליה פיתוח, אלא אל הקהילות הסמויות מן העין, בדרך כלל, שמייצגות גם הן את מדינת ישראל של היום.

בכל אחד מהבתים בקשנו לברר, מהו בעצם בית? הרי מדי יום אנחנו מתעוררים אל המרחב הפרטי ומדי ערב אנו שבים אליו מעיסוקינו הציבוריים. אנו מנסים "להרגיש בבית", לקחת חלל שתוכנן ונבנה בדרך כלל על ידי אחרים ולעצב אותו מחדש לצרכינו, בדמותנו. עניים כעשירים, ילדים כמבוגרים, נשים כגברים, לכל אדם הדרך המיוחדת לו. בבית נולדים ילדינו וגדלים, בבית אנו נחים וחולמים, מתנסים בחוויות עמוקות ועזות, מרגשות וטראומטיות, בונות והורסות, המכוננות את חיינו לטוב ולרע.

האם יש קשר ישיר בין המאמצים שעשינו כדי לעצב את חוויית הבית לבין השפעתו על דייריו השונים? קשה לומר. כל אדם חווה את התשובה בדרך שונה. כל אדם סובל בביתו מבדידות ומהעדר פרטיות (לעיתים בו זמנית). אנחנו מאוימים על ידי שותפינו לבית ומוצאים בהם נחמה. בפינות שגדרנו באופן אישי אנחנו מנסים למצוא מפלט מפני הציבורי שבפרטי: בחדר השינה או במטבח, בשירותים או במקלחת, במרפסת השירות או בגינה, על אדן החלון או במפתן הדלת. 'מעצר בית' יכול להפוך את הבית ממקלט לכלא. הבית, על שלל התקוות הגלומות בו והאשליות הטמונות בו, כולא אותנו.

התיאורים מבוססים על עבודות מחקר של סטודנטים לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל בשנים תשס"ה-תשס"ט. אלו קטעים מספר חדש, "חצרות אחוריות", בעריכת עזרי טרזי, ראש תכנית תואר שני בעיצוב תעשייתי ויערה בר-און, משנה לנשיא בצלאל