למה העוברים והשבים בירקון לא קפצו להציל את החותרת יסמין פיינגולד?

היה זה אמצע הלילה בשכונת קיו גרדנס, קווינס, כשקיטי ג'נובזה שבה לביתה ממשמרת בבר שבו עבדה. הצעירה בת ה-28, אמריקאית ממוצא איטלקי, הזדרזה במעלה הרחוב כדי להגיע מהר לדירתה, שאותה חלקה עם בת זוגה. הן חיו במסווה של שותפות, בתקופה שבה יחסים חד-מיניים הוקצו מחמת המיאוס בארצות הברית הפוריטנית.

ג'נובזה (Genovese) אולי חלמה על המסעדה האיטלקית שאותה תכננה לפתוח, אולי סתם הייתה מותשת, רגע לפני שנכנסה לבניין והתנפל עליה תוקף מטורף. במשך 35 דקות הוא דקר אותה, ובעודה גוססת, אנס אותה. ג'נובזה צווחה בכל כוחה לעזרה, אך ללא הועיל. איש לא הגיב, איש לא הושיע.

למחרת בבוקר, כשהגיעו למקום חוקרי משטרה, כמו גם כתב ה"ניו יורק טיימס", הם נדהמו לגלות את הזוועה, אך יותר מכך את הזוועה האנושית-חברתית שהתחוללה באותו הלילה. 38 שכנים נעמדו איש-איש וחלקו עם חוקרי המשטרה את שאירע שם בלילה. הם סיפרו כיצד צפו מבעד לחלון דירתם איך שכנתם החביבה - כך לדבריהם - נשחטת על-ידי נקרופיל. איך הוא רוקן בעזרת סכין קצבים את תכולת הבטן שלה. איך אנס אותה בעודה גוססת או כבר ללא רוח חיים. הם לא חסכו בתיאורי הזוועה, וידעו לתאר רגע אחר רגע את 35 הרגעים שבהם התרחשה. על-פי הכתבה שפרסם בזמנו ה"ניו יורק טיימס", ושמאז הועלו אי-אלו ספקות באשר לחלק מפרטיה, איש מהם לא ניסה להסתיר את העובדה שהוא היה עד לאירוע, איש מהם לא ביקש להתנצל על כך שלא יצא לעזרתה, איש לא הביע חרטה על כך שאפילו למשטרה הוא לא התקשר בזמן האירוע. בדיעבד התברר שניידת משטרה חנתה לאורך כל זמן הרצח במרחק פחות מדקה נסיעה מהמקום.

לא רק החוקרים הזדעזעו נוכח האדישות החולנית שאליה נחשפו בשכונה הניו יורקית התמימה למראה. הייתה זו שנת 1964, פחות משנה לאחר רצח הנשיא ג'ון קנדי, ובפני האמריקאים נפרשה תמונת ראי שהבהירה להם עד כמה התפוח הגדול שלהם רקוב, עד כמה החברה שלהם חולה. אותו ברק תמים שנצנץ בעיניהם של הדמוקרטים הגדולים בעולם החל דוהה עד כדי משחיר. הרצח של קיטי ג'נובזה הבהיר לאמריקה שככה אי-אפשר להמשיך.

מאז אותו הרצח ננקטו כמה צעדים אופרטיביים שנועדים למנוע את אדישות העוברים ושבים. מספר החירום הישיר למשטרה בארצות הברית, 911, נחנך. במקביל נפתח עידן חדש של מחקרים סוציולוגיים ופסיכולוגיים, שבהם נבדקו מקרים ותגובות של בני אדם למצבים קיצוניים. "סינדרום ג'נובזה" או "סינדרום העד האדיש" בא לעולם, וככזה הוא מתאר מקרה שבו מספר רב של אנשים נשארים אדישים למראה פשע שמתחולל מולם, ולא מציעים עזרה לקורבן.

"העדים מסתכלים זה בזה, ואף אחד מהם לא מגיב כי כל אחד מנתח את תגובת העדים האחרים ואומר לעצמו, 'אם אף אחד לא עושה כלום, כנראה לא מדובר במשהו נורא כל-כך', מסביר הסופר הצרפתי דידייה דקואן, שספרו "האם כך נשים מתות?" שראה אור לאחרונה בצרפת, עורר מחדש את הפרשייה כולה, וכיוון בעזרתה זרקור נוקב אל קרביה של החברה הצרפתית, שאינה ידועה בסולידריות יתר.

"הציבור הצרפתי כלל לא הכיר את הסיפור הזה, העיתונאים פה המומים", מספר דקואן, שכבר בשבוע הראשון להוצאתו לאור מכר הספר למעלה מ-25 אלף עותקים. "על אף שהמקרה עורר גל הדים אדיר בארצות הברית, סינדרום קיטי ג'נובזה לא זכה לתהודה דומה ברחבי העולם. אנחנו מתכסים באגדות אורבניות, במקרי פשע מקומיים משלנו, והאמריקאים עסוקים בשלהם. מקרים כאלה הם פרסום רע, הם מיוצאים רע, ואף אדם או אומה לא רוצה להיות מזוהה עמם ברחבי העולם".

לפתע הזדעזעו הצרפתים נוכח השאלה מה היה קורה לו נערה הייתה מוטרדת במטרו, למשל, ואיש מעוברי האורח לא היה יוצא לעזרתה. "לפי ההיגיון של סינדרום ג'נובזה, באחת בלילה, אם את קורבן להטרדה במטרו, עדיף לך שיהיו בקרון שבו את נוסעת כמה שפחות אנשים", אומר דקואן. "כך הסיכויים שלך להינצל יגדלו פלאים". דקואן מכוון לכך שעד אחד לפשע מרכז אצלו את כל האחריות לעזור, ומתוך כך הסיכוי שיעזור גדולים, בעוד שאם יהיו בקרון עוד עשרים אנשים, לדוגמה, כל אחד מהם יחכה שהאחר יעשה משהו.

אדישות על גדות הירקון

כמו הצרפתים, שעד שנחשפו לספרו של דקואן האמינו באמת ובתמים שאצלם זה לא יכול לקרות, כך גם בישראל רווחת הדעה שאמנם אפשר לומר הרבה דברים על אופיו של הישראלי המצוי, אבל אדיש הוא לא אחד מהם. מובן שהדברים מקבלים נופך אחר כאשר מביאים בחשבון את טביעתה ביום שני השבוע, בנהר הירקון, של חותרת הקיאק יסמין פיינגולד, בת ה-20. פיינגולד התהפכה עם הקיאק ונשארה מחוסרת הכרה מתחת למימי הירקון המזוהמים. השעה הייתה שעת ערב מוקדמת, ועוברי אורח רבים היו באזור, וזיהו את הקיאק ההפוך ואת מצוקתה של החותרת. על-פי העדויות בשטח, הם אמנם הזעיקו משטרה, אבל איש מהם לא קפץ בעצמו למים כדי למשות אותה מהם, עד שהגיע צדיק אחד בסדום - אבי טיובין, שעשה זאת, ובכך גם הציל את חייה של פיינגולד, שבעת סגירת גיליון זה מאושפזת במצב קשה אך יציב בבית החולים איכילוב בתל אביב.

"אני לא מבין רק איך זה שאנשים עמדו שם במזח ואף אחד לא הסכים לקפוץ למים לסייע לה", צוטט טיובין ב"מעריב" אחרי האירוע. "אנשים פחדו לקפוץ, ורק צעקו 'תזעיקו משטרה'". גם סבתא של פיינגולד, גילה פרידמן, מתחה ביקורת על עוברי האורח בראיו לגל"צ: "אני לא מבינה מה הם חשבו לעצמם. אני מתקשה להבין מאיפה מגיעים אנשים כאלה".

סינדרום ג'נובזה יכול להסביר את הבריחה מהאחריות של העדים להתהפכות הקיאק בירקון: אדישות שעלולה הייתה להסתיים במותה של פיינגולד, אדישות שאך לפני שנתיים ימים גם הסתיימה במוות, לאחר שמשה חי-ישראלי, בן 62 במותו, נפגע בצומת אזור ממערבל בטון, וגסס במשך דקות ארוכות על הכביש כשמכוניות עקפו את גופתו השרועה, ואיש מן הנהגים לא עצר כדי להושיט לו עזרה.

"העולם נמצא בחודשים האחרונים בסוג של רפיון, של חולשה, בעיקר כלכלית", מנסה להסביר דקואן את הסיבה לכך שספרו, המגולל את סיפורה של ג'נובזה, זוכה לפופולריות גדולה כל-כך בצרפת דווקא בימים אלה. "זה הביא את הצרפתים להבנה שהחברה שלהם שקעה באפתיות. אף אחד פה לא דואג ולא מתעסק בעצב של האחר. צרפת היא מקום שבו אנשים לא חושבים על האחר הנזקק. בעקבות הספר הזה, הצרפתים הבינו מה עשוי לקרות לאחר הנזקק, אם הם לא יסייעו לו".

* זו הסיבה לכך שהספר ממש מעורר כאן סערת רגשות חברתית?

"הספר מאוד ויזואלי, ואנחנו חיים היום בעולם של אימג'ים, של טלוויזיה ושל קולנוע. עולם של אייקונים, ואני חושב שגם הספרות צריכה להתקדם ולתת תמונה, ולא רק לתאר את מה שקורה בראש של הדמויות. עובדה שעכשיו אנחנו הופכים את הספר לסרט".

עדיין רלבנטי

דקואן, 64, סופר מפורסם בצרפת - שבין היתר זכה ב-1977 בפרס גונקור היוקרתי על ספרו "ג'ון הגיהינום" - הגיע לסיפורה של קיטי ג'נובזה די במקרה. הוא הוזמן להשתתף בכתיבה של סדרת ספרי פשע בנושא "זוטות", וכך הוא נחשף לאותו הרצח בקווינס. "המקרה של קיטי ג'נוס אינו זוטות", הוא מבקש להבהיר, "אבל הקונספט של הספר הוא סיפור אמיתי שמגולל בז'אנר פרוזאי".

* למה בחרת דווקא באירוע הזה מלפני 45 שנה? למה לא משהו עדכני יותר?

"רציתי משהו אמריקאי, אז הלכתי לגוגל ומצאתי המון סיפורי פשע. בחרתי במקרה הזה בגלל שלוש סיבות עיקריות: הראשונה, האישיות של הקורבן, קיטי, שדומה לגיבורות הספרים שלי. היא איטלקייה שרצתה לפתוח מסעדה איטלקית, רגישה, ויש לה יחסים רומנטיים עם אישה. זו בפירוש מישהי שהייתי רוצה לפגוש. הסיבה השנייה היא האופי של הרוצח, ווינסטון מוזלי - הוא פשוט ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. הוא אוהב אדם ביום ומיזנטרופ בלילה. הסיבה השלישית היא באמת בגלל מה שקורה פה מבחינה חברתית. רציתי להזיז את הצרפתים ולגרום להם להגיב. על אף שזה סיפור שקרה לפני 45 שנה, הוא רלבנטי מתמיד".

המספר ברומן של דקואן הוא נתן, יהודי-אמריקאי, צייד זבובים במקצועו, איש של הפרטים הקטנים, שנשוי לגילה, ושניהם שכנים של ג'נובזה בבניין "העדים האדישים". אלא שהזוג הזה לא היה בבית בזמן הרצח, והם לומדים על המקרה מקריאה בעיתונים ותוך כדי התנהלות משפטו של הרוצח. "משפט המפתח של הספר", קובע דקואן, "הוא כשגילה שואלת את נתן, 'היית יורד למטה?' זה משפט שאני שואל את עצמי גם היום".

* ומהי התשובה?

"קיטי ג'נובזה נרצחה ביום ההולדת שלי, אז אני מודה שזה גרם לי לחשוב על מה שעשיתי באותו הלילה. וגם מה הייתי עושה אם בשלוש בבוקר, לבוש בפיז'מה, הייתי רואה אותה נרצחת מבעד לחלון שלי. הייתי יורד למטה לעזור לה? הייתי מתמודד עם הרוצח? אני לא יודע. האם הייתי מרים את הטלפון ומטלפן למשטרה? התשובה פה היא חד-משמעית - כן. בטוח! והייתי גם נשאר ער וממתין שתגיע ניידת לעזור לה. השאלה הזאת הטרידה אותי. אין ספק שהיה מדובר בנערה נפלאה, בפירוש יוצאת דופן. מצד שני, אני שואל את עצמי גם היום אם הייתי נשאר בבית".

* מה אומר החוק בצרפת?

"החוק אומר שאם לא מסייעים לאדם בעת צרה והוא מת, העד יישפט וישב בכלא. אז אין ספק שבצרפת כולם ישתקו ולא יפלילו את עצמם שאכן ראו משהו".

* יש סיבה מסוימת לכך שהדמות המרכזית בספר שלך היא יהודית?

"בוודאי, זה לא מקרי. למה נתן כל-כך מתעניין בסיפור והופך לאובססיבי לגביו? כי הוא לא עבר את השואה, לא סבל במחנות, לא הובל כצאן לטבח. הוא אמריקאי שנמצא במרחק 6,000 קילומטרים מהנאצים ששחטו יהודים. אבל בדיוק כמוני הוא חושב על כל האומות שעמדו אילמות מול שישה מיליון יהודים שנטבחו, ולא עשו דבר. בדיוק כמוהן, 38 השכנים של קיטי ג'נובזה היו עדים לפשע ולא עזרו לה. מבחינתי, הספר הזה הוא אלגוריה לשואה, על אדישות האחר לפשע הגדול ביותר שבוצע בהיסטוריה האנושית".

אגב, בעוד בישראל ובצרפת החוק מחייב לסייע לאדם אחר הנזקק לעזרה, אפילו בשיחת טלפון פשוטה לרשויות, הרי שבארצות הברית גם היום אין חוק המגדיר חובת עזרה לזולת. כך, אף על פי שדקואן קורא בין השורות להאשים גם את 38 העדים ברצח קיטי ג'נובזה, אפילו היום אף אחד מהם לא היה עומד לדין על אדישותו הפושעת.