נאחז באוויר: ארז אהרוני, טייס תובלה בעברו ומעורכי הדין המובילים בארץ, אוהב להיות עם הרגליים על הקרקע

נראה שרק בישראל אפשר למצוא חברותא כזאת. שלושה שותפים במשרד עורכי דין זיסמן - אהרוני, גייר וקפלן - גרים באותו רחוב, במרחק 300 מטרים זה מזה, בשכונת רמת חן ברמת גן. שניים מהם, שמוליק זיסמן וארז אהרוני, הם חברי ילדות, ילידי השכונה. אבל אהרוני, שהוציא לאור בימים אלה מותחן פעולה, לא ממש מבין את פליאתי על כך שהוא וחבריו, המנהלים את אחד מעשרים משרדי עורכי הדין הגדולים בארץ - שעם לקוחותיו נמנים פלאפון, בזק, בנק הפועלים, מרקורי, ריטליקס ומפעלי ים המלח, עם פעילות בארצות הברית, בסין ובמזרח אירופה - מתקבצים בסופו של יום עבודה טראנס אטלנטי לאותה השכונה. "אין לי הסבר", הוא אומר, "יותר אסירות תודה שזה המצב".

ספרו של אהרוני, "סודו של העיט" (הוצאת כינרת, זמורה-ביתן) מספר על עידו ברנע, טייס קרב בחיל האוויר, שבעת טיסה שגרתית מטוס הסקייהוק שלו מתחיל להשתולל באופן לא מבוקר והוא נאלץ לנטוש. תקלה טכנית? חבלה? אהרוני מריץ בהמשך סיפור מתח שבו צצים ועולים טרוריסטים ופדופילים, סוחרי נשק וקצינים מושחתים. הספר כתוב בנשימה קצרה, חטופה ומדויקת, הרחק מכתבי התביעה וההגנה חסרי ההשראה שמוגשים לבתי המשפט על-ידי הקולגות שלו למקצוע.

"גמרתי מגמת קרב על סקייהוק, והועברתי לתובלה", מספר אהרוני, בעבר מהקברניטים הצעירים ביותר במערך התובלה של חיל האוויר. "ההודעה שאתה עובר מטייסת קרב לתובלה היא שבר גדול, אבל כשאתה מגיע למערך תובלה אתה מגלה אוקיינוס גדול ורב אתגרים. טייס תובלה זה מקצוע אחר לגמרי. יש טייסי קרב בכירים שמגיעים לאל על ולא מצליחים. למה? כי זה דורש יכולת ניהול צוות, תכונות אחרות חוץ מטיסה. טייסי קרב הם סוליסטים, מחליטים לבד, ובאל על כל התרבות של ניהול טיסה היא עם אוריינטציה של נוסעים".

אבל לא הלכת לאל על.

"חוויית חיל האוויר היא חוויית ענק, אבל הבנתי שטיסה היא לא דרך החיים שלי. רציתי משהו יותר מגוון מבחינה אינטלקטואלית, ולהיות פחות בתנועה. רציתי להיות עם הרגליים על הקרקע".

עידו ברנע, גיבורו של אהרוני בספרו השני במספר (ספרו הראשון "חצי שפם", הוצאת מעריב, פורסם ב-2006), מתעמת עם מפקדיו ואף מתנער מטייסת הקרב בגלל הערת "הדפיקה בכנף" שהשמיע הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ. אבל כשמחפשים חשיבה חתרנית אצל אהרוני, הוא דווקא פוצח בנאום הגנה על החיל ועל אנשיו: "אני מאמין שדבריו של חלוץ נאמרו בהיסח הדעת ולא מבטאים את הרוח האמיתית של לוחמי חיל האוויר".

אתה לא עמדת בדילמות כאלה?

"אני אישית לא. אבל בהחלט עד כמה להסתכן, כמה לסכן כוח אווירי, למתוח את המעטפת. כשאתה אמור לתדלק באוויר מטוס קרב שהדלק שלו אוזל, והוא לא יכול להגיע אליך, אתה צריך לקבל החלטה אם להתקרב אליו לשטח אויב, או לשטח טילים, ולהיצמד אליו. אלה החלטות מחוץ למעטפת הטיסה הרגילה".

השתתפת גם במבצע משה וגם במבצע שלמה. אלה טיסות שנחשבות למסובכות?

"במבצע משה, זה נעשה בדרך לא דרך ובלי אישורי רשויות. הטסנו הרקולסים, כי זה היה כרוך בנחיתה בשטח מדברי, על מסלול עפר, בלילה. במבצע שלמה נפתח חלון זמני שבו הונחת כוח מטוסי בואינג של חיל האוויר, והוצאנו את רוב יהודי אתיופיה. בפעם השנייה, ב-1991, השתתפתי כבר במילואים. עם מסה של אלפי נוסעים, לקחו כל מי שידע לטוס".

את הטייס בספרך הורידו מה-16F והשאיפה שלו היא לחזור. זו גם הייתה פנטזיה שלך?

"ממש לא. ההבדל בין ילדים וגברים הוא במחיר הצעצועים שלהם. כל דבר בעתו. אהבתי כל מה שעשיתי באותו גיל, אבל אין לי געגוע לטיסה, לא בוער בי. כבר כמה שנים טובות שאני לא טס".

סוגרים את הפער

השותפות במשרד היא פועל יוצא מחברותו עם שמוליק זיסמן, שהחלה בגיל 10. זיסמן, לימים כדורסלן מכבי תל אביב, היה באותה כיתה עם אחותו התאומה של אהרוני. בכיתה ח', זוכר אהרוני, השניים ארגנו מסיבות יחד, אהרוני הביא את הבנים וזיסמן את הבנות. שיחקו שחמט שעות, בגיל 17 נסעו יחד לחודשיים, לבדם, סביב העולם. זיסמן התחיל בקריירה של כדורסלן, ובצבא נפרדו דרכיהם.

"שמוליק גמר משפטים לפניי", מספר אהרוני, "והוא קרא לי וליוסי גייר, שלמד איתנו באוניברסיטה, והקמנו את המשרד. בתחילת הדרך פתחנו סניף בראש פינה. גרתי שם שנה, שמוליק היה אז בהפועל גליל עליון, וזיהינו הזדמנויות כלכליות באזור. מפעלים באיילת השחר ובשמיר, פעילות של המועצה האזורית. רוב הגופים האלה קיבלו שירות משפטי מתל אביב, והחלטנו - כסיסמה - לפתוח משרד מקומי עם איכות שירות של תל אביבי. לקחנו שירותי משרד אצל יהודה ויינשטיין, איש יקר, חודש ימים ישבנו שם, שמוליק ואני, ושום עסקה לא נכנסה. ופתאום עלה נחשול".

המשרד, שהוקם ב-1986, התאחד בשלהי 2006 עם משרד הבוטיק המסחרי של עדי קפלן ושות', וכולל 56 עורכי דין על-פי דירוג דן אנד ברדסטריט 2009. כהחלטה אסטרטגית יצאו לתחום הבינלאומי, והמשרד המאוחד פועל כיום באמצעות שלושה סניפים בארצות הברית, שני סניפים בסין, שלושה סניפים בהודו. בנוסף מנהלת הפירמה פעילות ענפה באירופה, בעיקר ברומניה ובאיטליה. הפעילות בשלושת המשרדים בארצות הברית נעשית באמצעות המשרד האמריקאי - ZAG/S&W, שנולד כמיזם משותף עם משרד Sullivan & Worcester, המעסיק כמאתיים עורכי דין. הפעילות הבינלאומית בסין מתבצעת באמצעות פירמה מקומית ותיקה וגדולה, Junzejun. בנוסף, זיסמן, אהרוני וגייר שותפים באמצעות חברת נשר בז שבבעלותם, ברכישת בניינים בתל אביב למטרת שיפוץ והשכרה.

מה לאמריקאים ולכם, ולהפך?

"ראינו שחברות היי-טק ישראליות שמבשילות הולכות לשוק האמריקאי ולא רצינו לאבד אותן. באקראי, חבר הכיר לנו את ראשי המשרד בארצות הברית, אחד מהם יהודי וטייס בצי, כך שהייתה בינינו כימיה מיידית. הם היו אמורים לנחות כאן יום אחרי הפיגוע בדולפינריום, לא ביטלו טיסה, וגילו מחויבות לתהליך. בין מאתיים עורכי הדין שלהם יש ארבעה שלנו עם רישיון כפול, ואפשרות שהם יכולים להמשיך לדבר 'ישראלית גששית' עם הלקוחות, שיכולים עדיין לקבל שירות במשרד האמריקאי, וגם יודעים שהם יכולים להתקשר למשרד הישראלי".

למה הישראלים צריכים שידברו איתם "גששית"?

"יש פערי תרבות שלא ייאמנו, גם כלפי ארצות הברית וגם כלפי סין. אם אין לך מתרגם תרבותי, כולם בתסכול. אין מי שיסביר למה העסקה תקועה. ישראלים הם אנשים תזזיתיים, מדברים דוגרי, וצריך מי שיפחית רעשים. זה לא בעיית שפה, אלא תיאום. מה גם שיש בגנטיקה הישראלית רצון לחפש את העניין הישראלי".

והנה אנחנו בעיצומו של משבר כלכלי בעולם.

"נערכנו לאפשרות של ירידה בעסקים, ופעלנו לייעול. פיטרנו מעט, לא כתוצאה מהמשבר, אלא כצורך. לא העלינו שכר. עשינו חריש עמוק, הורדנו מותרות ותפנוקים, עברנו על התשלומים לסלולרי, לחברת הניקיון, לספקים שלנו - הוצאות שבימים רגילים אתה בכלל לא נוגע בהן. אנחנו מתקרבים ללקוחות, כאמור מגלים גמישות בהסכמי שכר טרחה, ונותנים שירותים לתקופת משבר. מתנהלים עם יד על הדופק, מחפשים את הלקוחות".

בפירוש מחפשים?

"חלק באים אליי, חלק אני מזהה. אתה פותח היום עיתון ומגלה ש-20% מהחברות הציבוריות מודיעות על אזהרות רווח. חלק מהמידע מונח על השולחן. למי שמכירים נרים טלפון. מה אני אומר להם בטלפון? תלוי ברמת הקשר. בגלל שהתמהיל שלנו נכון, יש לנו מה למכור".

חלק ניכר מהפעילות שלך הוא בפירוק, בכינוס נכסים, זה בוודאי משהו שרואים ממנו יותר כיום.

"האמת היא שאני פחות אוהב את התחום. הוא עתיר עבודה, מחייב עזיבת כל התחומים ולנהל חברה במשבר, להשיטה במים סוערים. אני מנהל היום את המשרד, ולא יכול להרשות לעצמי את ההתנתקות הזאת. החיסרון הגדול בכינוס נכסים הוא שאין פרופורציה בין כמות העבודה הנדרשת ושכר הטרחה. אתה מתנהל פומבית מול בית המשפט ונמצא מול התנגדות קשה.

"השכר נקבע על-ידי בית המשפט בכפוף לתקנות, זו אחריות קשה, וכל העולם משוכנע שהשכר שלך הוא שוד הקופה. אתה יכול לעשות מעט פעולות ולמכור נכסים יקרים והרבה פעולות עם נכסים ללא ביקוש. אבל יש אתגר מעבר לצד המשפטי, התמודדות עם משברים, והמון חזיתות עם היבטים עסקיים פסיכולוגיים. כמו בטיסה, זה סוג של קברניטאות".

בשירות עזאם עזאם

אחד המקרים שבטיפולו של אהרוני, 51, שעשוי לתפוס כותרות, אלא אם כן יגיעו הצדדים להסכם חרישי, הוא בתביעת המיליונים שהגיש עזאם עזאם, שהיה כלוא שמונה שנים במצרים באשמת ריגול, נגד חברת ההלבשה תפרון, שבשליחותה יצא למצרים, בטענה כי הפקירה אותו ולא טרחה לפעול להשבתו. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בנובמבר 2006, והמשפט החל בימים אלה.

"זה מקרה ייחודי", אומר אהרוני, "אבל אני לא מאמין שגם אם יהיה תקדים תהיה לזה השלכה רוחבית. הסיכוי שמישהו כמו עזאם יישלח למצרים וישב בכלא לא ישנה את הערכת הסיכונים שמישהו יישלח לחו"ל. העניין המשפטי יתברר בבית המשפט, אבל השאלה היא מהן הנורמות המוסריות. כשאני שולח עורך דין ללוות עסקה במדינה זרה, אני לא רואה את עצמי מתנער ממנו לנוכח האפשרות הקפקאית שהוא ייעצר".

הכליאה של עזאם העירה אצלך את החרדה של טייסים מנפילה בשבי?

"את הקטע של נפילה בשבי אני דווקא לא זוכר כמשהו שהציק לי כטייס, זה עלה בעיקר מהיכרות עם אנשים שחזרו, מסיפורי גבורה על אנשים שהיו בשבי הסורי והמצרי וחזרו לטוס, חלקם פגועים נפשית.

"דווקא הם יצרו את התחושה שאפשר לעמוד בזה. אבל יש חרדות בטיסה, מהרגע הראשון. הטיסה היא מאוד סטרילית. בזמן קצר אתה עובר מתנאי לוקסוס, מועדון, קפה, למטוס באוויר, לא שומע רעש קרב, לא רואה דם בעיניים. יש לך חרדה מנטישה, מבוגדנות של המכונה, אתה במצב שאי-אפשר לעצור. אין במטוס פנצ'ר שאפשר לרדת לצד הדרך. חרדה נוספת זה הלילה. אתה מנוטרל מראייה. והחרדה הגדולה היא מהלחץ החברתי - לא להיכשל, לא לפשל, לעמוד בסטנדרטים שמצפים ממך. דבר ראשון שאתה חושב הוא מה יגידו".

נחזור לספר. למה החזרת את הגיבור שלך בסוף לטיסת הקרב?

"כי הלחימה צודקת וראויה, והאנשים טובים. מערכת עושה טעויות וגורסת את האנשים. החוכמה היא להסתכל מעבר לקטנוניות ולראות את התמונה הנכונה, שזה חיל ערכי, שיש לו מלחמה צודקת ושהוא זקוק לאנשים הטובים. אהבתי את יכולת הסלחנות ההדדית, כי המערכת יכולה להגיד שלא מתאים לבית ספרנו. גם בתקופתי כחייל אנשים נתפסו בבעיות משמעת ובחוסר בגרות. פעם בשלושה שבועות יוצאים הביתה. מתפתחת תחושת גטו, ואם עברת עבירת משמעת מקרקעים אותך לעוד שבת. היינו צעירים תאבי חופש ומצאנו את הדרך לברוח. גם אני. יצאתי פעם ביום שישי מחצרים לרמת חן בטרמפים, וחזרתי בשבת בערב. היו מי שנתפסו. אז עשו הערכה שזו משובת נעורים, שהאיש מסוגל לתקן את דרכיו, והיו שהוחזרו וחזרו להיות טייסים מפוארים".

ג'ון לה קארה היה בשירות החשאי הבריטי, ובספרים שלו הוא קורע את השירות, רואה את הרוע האנושי בתוך כולנו. אתה נחמד עם החייל. מישהו שם אמנם לוקח שוחד, אבל המנוולים הגדולים זה שוב האיראנים, הערבים, הגויים.

"כשאתה כותב ספר מתח אתה בונה כמה מנגנוני רוע, ואת אלה אתה מוצא בעיתון למכביר. לא התכוונתי למותחן פסיכולוגי, רציתי לתאר תהליך של פעולה. עכשיו, שאתה שואל, היה לי קשה לקבל את האפשרות הזאת".