עיזבו את עיקרון הפנסיה

הנתונים אינם חדשים - בני האדם חיים יותר ועושים פחות ילדים - אבל את ההשלכות של הנתונים נוטים לפרש לא נכון, משום שאוכלוסייה מתבגרת אינה בהכרח משבר דמוגרפי; הבעיה טמונה בחוסר היכולת מצד פוליטיקאים, מנהלים והחברה בכלל להסתגל לרעיון. האם אנחנו אמורים להעדיף עולם שבו אנשים מתים בגיל צעיר יותר?

יותר מדי חברות מסתמכות על שיטת ותק מיושנת. מערכות תשלום שבהן מקבל העובד את המשכורת הגבוהה ביותר ככל שהוא מתקרב לגיל הפרישה - שיטה שעדיין נהנית מיוקרה במגזר הציבורי - רק מגבירות את הבעיה. החוק, מצדו, לא מציע שום פתרון: גם בבריטניה, למשל, החוק מחייב את העובדים לפרוש ממעגל העבודה בגיל מסוים. כמי שישב באותו משרד עם איש המבוגר ממנו בלמעלה מחמישים שנה (ואף ראה בו מורה רוחני), אני יכול לדווח מניסיוני האישי שחוק הפרישה הוא קשקוש מוחלט.

וישנן, כמובן, הפנסיות שמספקת המדינה - אלה ניתנות עדיין על בסיס גיל, ולא על בסיס בריאות המבוטח, למשל. כשהציג הקאנצלר הגרמני הראשון, אוטו פון ביסמארק, את הפנסיה המדינתית הראשונה בעולם, לפני 120 שנה, היא נכנסה לתוקף כשהאזרח היה בן 70; מעטים הגברים שחיו אז מספיק שנים כדי ליהנות ממנה (ביסמארק עצמו היה בן 74 כשהשיק אותה). ואילו כיום, אין זה יוצא דופן ליהנות מפנסיה במשך עשרים שנה. מדינות רבות מעלות את גיל הזכאות לפנסיה - הדוגמה הטרייה ביותר היא אוסטרליה - אך הן מגיבות לאט מדי.

נהרות של דיו נשפכו על הקיימות הכלכלית (financial sustainability): האם חסכנו סכומים מספיקים בפנסיות הפרטיות שלנו, האם המעסיקים שילמו מספיק שכר, והאם יש לממשלות די כסף לתשלום פנסיות עתידיות.

מדובר בהסחות דעת מהסוגיה הבוערת: כל התכסיסים הכלכליים שבעולם לא יפתרו את הבעיה, שבה מעט עובדים אמורים לתמוך בהרבה פנסיונרים. יש רק שני פתרונות ממשיים: לצרוך פחות, או להתרגל לחיי עבודה ארוכים יותר.

אם עניין הפרישה לא היה מסובך במעבה של תקנות ביורוקרטיות, הבעיה הייתה נפתרת בקלות כבר מזמן. החברות הזקוקות לעובדים היו מעלות את השכר; פרישתם בו-בזמן של עובדים רבים הייתה מורידה את מחירי הבתים והמניות באופן דרמטי; והקצבאות השנתיות היו מציעות תשואה גרועה. במצב זה, ההצעה לעבוד עוד כמה שנים ולדחות את הפרישה נראית פתאום מפתה בהחלט.