חוצפה: סיפק שטיפת כלים לאולמות במים לחקלאות

בשיטה הקיימת, חקלאים בישראל מקבלים מהמדינה הקצאת מים בתעריף נמוך בהרבה מהתעריף של צרכן רגיל: 1.15 שקלים לקוב (מטר מעוקב), לעומת 4.5 שקלים לקוב לצריכה ביתית, ו-8 שקלים לקוב לגינון עירוני, למשל בבתים משותפים.

הבעיה היא שמפעל שטיפת הכלים בכפר אז"ר הוא רק קצה הקרחון של התופעה: החקלאים משתמשים בהקצאות המים שלהם לא רק לחקלאות, אלא גם לשימושים לא-חקלאיים שונים, מהפעלת אולמות אירועים ועד השקיית גינות פרטיות. כמעט בכל המושבים והקיבוצים מתקיים העיוות הזה, של השקיית גינות נוי במים המסופקים לשימוש חקלאי ובתעריף חקלאי. יש האומדים את השימוש במים שפירים לצרכי גינון בלבד בעשרות מיליוני ממ"ק לשנה, בתעריף חקלאי.

על-פי הערכות, סך השימושים הלא-חקלאיים במים שפירים שמיועדים לחקלאות, מגיע ל-50-70 מיליון ממ"ק בשנה. אם המדינה היתה מקבלת את המחיר הנכון למים, לפי השימוש האמיתי והתעריף הנכון, היו בקופה בכל שנה עוד מאות מיליוני שקלים, ובכסף הזה אפשר היה להקים מתקן התפלה כל שנה.

בשנת 2007, השנה האחרונה לגביה יש ברשות המים נתונים סופיים, השתמשו החקלאים ב-550 מיליון ממ"ק מים שפירים (ועוד 634 מיליון ממ"ק מים שוליים, המגיעים ממכוני טיהור וכו'); המגזר הביתי העירוני השתמש ב-767 מיליון ממ"ק מים שפירים; התעשייה השתמשה ב-90 מיליון ממ"ק מים שפירים (ועוד 29 מיליון ממ"ק מים שוליים).

מסקנה: החקלאים משתמשים באופן מעוות בכמות אדירה של מים שפירים, המשתווה כמעט לכ-10% מסך כל המים השפירים המוקצבים לשימושים ביתיים בסקטור העירוני.

פרשיית המכון לשטיפת כלים מחווירה מול תופעה אחרת שתופסת בשנים האחרונות תאוצה בסקטור החקלאי: ספסרות במים שפירים. על פי החוק, אם חקלאי הפסיק לעסוק בחקלאות, עליו להשיב למדינה את מכסת המים אותה קיבל לצורכי עיבוד. אבל מאות חקלאים שעזבו את החקלאות, מסתירים זאת על מנת שלא יצטרכו להחזיר למדינה את הקרקע ואת מכסת המים.

במקום לפעול כחוק הם מספסרים במכסות המים שלהם (עסקה כזו בדרך כלל כוללת גם את המים וגם את הקרקע). היקף הספסרות במים שפירים של "חקלאים" מוערך בעשרות מיליוני ממ"ק בשנה.

שורש הבעיה הוא שרשות המים אינה מטפלת בעבריינות ובספסרות במים שפירים בסקטור החקלאי. אכיפה תקיפה של חוק המים בסקטור החקלאי היתה חוסכת הרבה מים והיתה אולי מייתרת את הצורך בהטלת היטל הבצורת על כל הציבור.