סעיף 37 לחוק מיסוי מקרקעין קובע, כי במקרים בהם מקרקעין הוחלפו במקרקעין בפטור ממס, בעקבות הפקעה או בעקבות צו של רשות מוסמכת המורה על החלפת המקרקעין, יהיו יום הרכישה ושווי הרכישה של המקרקעין שנתקבלו זהים ליום ושווי הרכישה של המקרקעין שהוחלפו. למעשה, במקרים בהם ניתן פטור ממס לפי סעיף 64 או 65 לחוק, להחלפת מקרקעין במקרקעין בעקבות הפקעה או צו רשות מוסמכת, המקרקעין שנתקבלו בחליפין "נכנסים לנעלי" המקרקעין שהוחלפו.
כאשר מקרקעין נרכשו בשנים 1948-1960, הם נהנים משיעורי מס "היסטוריים" נמוכים באופן יחסי. כאשר מקרקעין כאלו מוחלפים, ישנה חשיבות לשאלה אם הקרקע החלופית נתקבלה בפטור ממס לפי סעיף 64 (למקרקעין שהופקעו), או לפי סעיף 65 (הוחלפו לפי צו רשות מוסמכת). במידה והקרקע החלופית אכן נתקבלה בפטור ממס כאמור, אזי כאשר היא נמכרת ניתן יהיה ליהנות משיעורי המס ה"היסטוריים" שהיו לקרקע שהוחלפה.
השאלה האם המקרקעין שנמכרו נתקבלו במסגרת הפקעה או החלפה בעקבות צו רשות מוסמכת, נדונה לאחרונה בפסק דינה של ועדת הערר בת"א (ו.ע 1235/06 מועלם). במקרה שנדון בפסה"ד, מכר העורר בשנת 2004 קרקע אותה קיבל בירושה מאביו. המקרקעין נתקבלו בידי האב במקום קרקע שהייתה בידו ונועדה להקמת 48 יחידות דיור (להלן: "הקרקע שהוחלפה"). במסגרת ההסכם ובתמורה לפינוי אותה קרקע, נתן מינהל מקרקעי ישראל לאב פיצוי כספי וכן קרקע חלופית להקמת מוסך (להלן: "הקרקע החלופית"). הערר עסק במכירת הקרקע החלופית.
העורר טען, כי הקרקע שהוחלפה נרכשה על-ידי אביו בשנת 1955. לטענתו, בשנת 1976 הופקע הנכס המקורי או נלקח בשל צו רשות מוסמכת, והאב קיבל את הקרקע החלופית. לאחר מכן הוריש האב את הקרקע החלופית לעורר, אשר מכר אותה. במידה והעורר צודק בטענתו, ויש לראות את הקרקע שהוחלפה כקרקע שהופקעה או הוחלפה בצו של רשות מוסמכת, אזי הקרקע החלופית "נכנסת לנעלי" הקרקע שהוחלפה, ויום רכישתה יהיה בשנת 1955 - היינו תיהנה ממס שבח נמוך של 20% במכירתה.
אולם, ועדת הערר דחתה את טיעוני העורר. הוועדה קבעה, כי הקרקע החלופית לא נתקבלה בעקבות "הפקעה" או "צו רשות מוסמכת", בפטור לפי סעיף 64 או 65 לחוק. הפטור לפי סעיף 64 להפקעת מקרקעין מותנה בכך שההפקעה תבוצע מכוח חוק. הפטור לפי סעיף 65 להחלפת מקרקעין באמצעות צו של רשות מוסמכת, מותנה בכך שהחליפין מתבצעים בעקבות צו של רשות מוסמכת שניתן בפועל.
הפטור לא יינתן במקרים בהם החליפין נעשו בהסכמה, ואפילו הצדדים פעלו תחת האיום של הוצאת צו שיכפה את המכירה. במקרה דנא, ממכתב משנת 1976 עולה, כי ההסכמות אליהן הגיע האב עם הרשות לא נעשו בעקבות צו, אלא "מתוך רצון חופשי לכאורה", כלשון הוועדה, שכן צו כאמור לא פורסם, והטענה להוצאת צו לא גובתה במסמכים רשמיים. לאור האמור, דחתה הוועדה את הערר. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
