לא רק דודו, גם הרשקוביץ התאבד

עכשיו כבר יש רגיעה בחזית דודו טופז. רק לפני שבוע, לאחר התאבדותו, נעו אמות הסיפים מהאשמות שעפו לכל עבר, אבל בעיקר לעברה של התקשורת.

הזעקות הרמות ביותר באו מפיו של ציון אמיר, עורך דינו של טופז, שאמר כך: "אנחנו עדים לתופעה מאוד מצערת, שבה משפטים הפסיקו להתנהל בבית משפט מול שופט מקצועי. הם מתנהלים בתקשורת, כתבות שמאשימות ומרשיעות אותך. אנשים מאבדים את כוחם".

הרשקוביץ מי?

אמיר, מתברר, התוודע לתופעה הזאת רק עם התאבדות לקוחו. אבל למעשה, התופעה קיימת שנים רבות, והיא תבעה קורבנות אחרים. כך, למשל, גם הרשקוביץ התאבד. מיהו הרשקוביץ, אתם שואלים? ובכן, מעצם השאלה ברור שהוא לא היה אדם מפורסם, בוודאי לא סלבריטי. התפקיד האחרון של יצחק הרשקוביץ היה מהנדס מחוזות תל אביב והצפון של מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ).

ספק אם היינו מתוודעים לקיומו לולא התהפך אוטובוס של קבוצת "פנויים-פנויות" שיצאו לטיול. כשהגיע האוטובוס לצומת עילבון שבצפון, החליק על הכביש הרטוב מגשם והידרדר לתהום. 15 מנוסעי האוטובוס איבדו את חייהם, ורבים אחרים נפצעו. מדובר בצומת שהיה ידוע כבעייתי. נגד הרשקוביץ ואנשים נוספים במע"צ הוגש כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות.

ערוץ 2 מאשים וחורץ דין

כשנה וחצי לאחר הגשת כתב האישום, שודרה באולפן ששי של ערוץ 2 כתבה על הרשקוביץ, שבה היו כלולות האשמות כבדות נוספות נגדו. הכתבה שודרה ביום 19.11.04. למחרת, בשבת בבוקר, ירה הרשקוביץ בראשו ומת. במכתב שהשאיר כתב, בין השאר: "הכתבה גרמה לי ולמשפחתי נזק בלתי הפיך שאיתו אינני יכול לחיות. אני מצטער שהאמת תתגלה מאוחר מדי".

הודאה באשמה

דווקא המקרה של טופז, שעשה כל כך הרבה רעש, הוא הרבה פחות חמור ממקרה הרשקוביץ הנשכח. קשה לראות מעשה של שפיטה על ידי התקשורת כאשר הנאשם מודה באשמה, ולא רק בחדרי החקירות, אלא עשרות פעמים באמצעות הודעות וראיונות לתקשורת. כלומר, לא היה יכול להיות ספק לגבי טופז שהוא ביצע את המעשים שיוחסו לו.

לא כך במקרה של הרשקוביץ. קודם כל, במקרה שלו היה מדובר באחריות מיניסטריאלית לתאונה, בגלל היותו מהנדס המחוז האחראי על מצב הכבישים. זו בהחלט אחריות, ובהחלט היה מקום לכתב האישום. ובכל זאת - במקרה של טופז יש הודאה באחריות ישירה. דבר שני: בניגוד לטופז שהודה, הרשקוביץ הכחיש מכל וכל את אחריותו. כלומר, לעומת טופז שבוודאות היה אשם, על פי הודאותיו שלו, לגבי הרשקוביץ לא היתה ודאות כזאת כלל ועיקר.

שידור בעיצומו של משפט

והדבר הכי חשוב: הכתבה שודרה לקראת סיומו של המשפט שהיה אמור לברר אם הרשקוביץ אשם או זכאי. האם אי אפשר היה להמתין לפסיקת בית המשפט? ערוץ 2 החליט להקדים את בית המשפט וקבע שהרשקוביץ' אשם.

לא פלא כי לאחר שצפה בכתבה אמר הרשקוביץ ש"עכשיו אין לי שום סיכוי". כלומר, כאן, ולא במקרה של טופז, היתה שפיטה בוטה על ידי התקשורת, שגם גרמה למותו של הנאשם. לא שמעתי אז את קולו של ציון אמיר. ולא של רבים אחרים שמותו של טופז כל כך זעזע אותם. למה? כי לא רדיפת הצדק מדברת מגרונם של כאלה, אלא רדיפת הפרסום והמפורסמים.

איפה הרשקוביץ ואיפה העורכים?

מה קרה לאחראים לכתבה הקטלנית, העורכים? אם הרשקוביץ נתפש על ידי הפרקליטות כאחראי מיניסטריאלי למוות ברשלנות - איך זה שאף אחד בערוץ 2 לא נחקר אפילו בחשד, לכאורה, לאחריות להתאבדות? האם הקשר בין הכתבה למות הרשקוביץ פחות הדוק מהקשר של מצב הכביש לתאונה? מה גם שמלכתחילה אסור היה לערוץ 2 לעסוק בפרשת הרשקוביץ, בגלל חוק הסוב-יודיצה.

וכך, בגלל הצביעות, בגלל האיפה ואיפה, נמצא הרשקוביץ בקבר, כאשר העורכים האחראים לכתבה ששלחה אותו לשם ממשיכים בשלהם.

שפיטה על ידי הפרקליטות

אוי הפרקליטות, הפרקליטות. לו היא היתה אוכפת את החוק, כל עניין השפיטה התקשורתית לא יכול היה להתקיים. אבל הפרקליטות לא אוכפת. ומשום שאינה אוכפת, יש שפיטה בתקשורת, עם התוצאות הטרגיות הנובעות ממנה. האם גרימת מוות בגלל אי-אכיפת חוק פחות חמורה מגרימת מוות בגלל אי-תיקון כביש?

matigolan@globes.co.il