לא חינוך ולא נעליים

הפתרון היחיד והבלתי אפשרי למתרחש תחת הכותרת "חינוך" במדינת ישראל

לפרק ולהקים חדש. אחר. זה הפתרון (אם רק היה אפשר) למה שקורה היום תחת הכותרת הצינית והשקרית, "חינוך".

לא חינוך ולא נעליים. לא באמת מורה, לא באמת מחנך, לא באמת תלמיד. לא בית של ספר, שום דבר לא יסודי, בוודאי שלא משהו שמעל ליסודי. מרקם עשיר של גיבובי מילים וכינויים. פרדוקס ישראלי: בהוצאה לחינוך מכלל התוצר הלאומי אנחנו בפסגת המדינות המפותחות. בהשקעה לתלמיד - בחצי התחתון של הרשימה. בתוצאה - אי-שם בתחתית רשימת המדינות הבלתי מפותחות. התירוץ של "מערכת החינוך": בישראל יש הרבה ילדים. נו באמת...

השבוע הוציא ארגון מדינות ה-OECD דו"ח מיוחד על החינוך, ממצאי 2007. ושוב, כמו בכל כמה שבועות, בסקר כזה או אחר, חטפנו מכה חזקה בראש. מדינה מוכה סדרתית.

להלן מדגם מייצג של הערות מטרידות על המצב, הרע.

  1. 1. נטייה להמציא רפורמות. הסיבה: כל שר רוצה אחת של שמו.
  2. 2. מחקר בקרב מנהלי בתי ספר אבחן: "המערכת חולה במחלת הפרויקטיטיס". בכל פעם פרויקט אופנתי חדש. הסיבה: פרויקט ייחודי זה כסף, גם עמותות שמקבלות מימון מהמדינה. מנהל שמאמץ פרויקט מקבל תקציב נוסף.
  3. 3. חלוקת מיליארדים רבים של שקלים בין בתי ספר - תעלומה. הסיבה: ככה לא צריך להסביר למה למנהל אחד נותנים הרבה ולשני מעט.
  4. 4. במדינה הזערורית הזו פרוסים שמונה מחוזות חינוך: מחוז תל אביב ומחוז מרכז. מחוז חיפה ומחוז הצפון. בניינים, מפקחים, פקידים, דוברים, מחלקי תה. החלטת ממשלה מאוגוסט 2008 לאיחוד מחוזות לא מתבצעת. הסיבה: נפח ונפיחות משמעותם כוח וכסף.
  5. 5. עומס יוצא דופן של "דינוזאורים" (מינוח פנים-מערכתי) ותיקים שיושבים בצומתי החינוך המרכזיים. מינוי עד הפנסיה. אין תחלופה אין אוורור אין חידוש וחדשנות. התוצאה: התמחות ייחודית בביורוקרטיה וניירת.
  6. 6. תקציב החינוך לילד מדימונה זהה לזה של ילד ברמת השרון. הסיבה: אנחנו חיים במדינה שוויונית.
  7. 7. מורה בפריפריה מקבל שכר זהה למורה ברמת אביב. מורה משובח/ת מקבל שכר זהה למורה מותש/ת, שחוק/ה או עצלן /נית. הסיבה: האג'נדה האינטרנציונל-סוציאליסטית של ראשי ארגוני המורים. ובכל זאת, אופטימיות. אולי. תלוי. נראה. נקווה.

סיבות לאופטימיות?

שנה שלישית לתוכנית "אופק חדש". 1,500 בתי ספר בפנים, שני שלישים מסך היסודיים וחטיבות הביניים. התוצאה: שעות שהות המורים בבית הספר עלה מ-24 שעות שבועיות ל-36. הוספו אלפי שעות פרטניות (מורה מלמד שלושה עד חמישה תלמידים). שכר המורים גדל בכ-30% בממוצע (שכר ממוצע של מורה בחטיבת ביניים עלה מ-7,800 שקל בממוצע ל-12,000 שקל בממוצע). חיזוק מנהלי בתי הספר. התקווה: עוד יגיע דור חדש ומשובח של מורים. הבעיה: התוכנית נגמרת ביסודיים וחטיבות הביניים. ארגון המורים העל-יסודיים מסרב, מתעקש שלא לקדם תוכנית ייעודית למורים התיכוניים. הסיבה: אגו. כבוד. כוח.

גדעון סער הוא שר החינוך. הוא ביקש, רצה, להיות שר החינוך. שמשון שושני, שמכיר כל בור, הר, ביוב וגבעה במערכת, מונה למנכ"ל. הם מכינים סדר חדש. (גם להם נמאס מהמילה רפורמה). קודם כול לתיכונים. כמה עקרונות יישמרו: הרבה יותר כסף תמורת הרבה יותר שעות בבית הספר, יותר התמקצעות, יותר דרישות, חיזוק גמישות ניהולית למנהל. יותר לימודי ליבה, פחות "העשרות". יותר יעדים להישגים מדידים, פחות ברברת חינוכית. הבעיה: בשביל זה צריך את ארגון המורים העל-יסודיים. כלומר: רן ארז תכף חוזר לכותרות, עם הצעקות, עם המניפולציות, עם איומי ההשבתה. עם זאת, בתחילת השנה הבאה יש בחירות בארגון וכבר החלה התארגנות של מורים צעירים, מודרניים, בתקווה שיצליחו להתגבר על המנגנון המעוות והמשופשף שיצרה קבוצת הוותיקים ונועד לשמר את מנהיגותה הישנה.

המלחמה תפרוץ בקרוב.

stella-k@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988