יחימוביץ' מציגה: הפופוליזם שלי

"המספרים של עסקת בעלי העניין באי.די.בי ממש לא קריטיים. מדוע שציבור המשקיעים יספוג מהלך עסקי שמשרת רק אדם אחד, נוחי דנקנר, ויפגע בצורה כזו או אחרת באי.די.בי, שהיא חברה ציבורית... מי אמור לגונן על הציבור?"

(ח"כ שלי יחימוביץ' ל"גלובס", השבוע)

אפשר לאהוב את מה שיחימוביץ' עושה בכנסת, אפשר להרים גבה על מה שהיא עושה בכנסת ואפשר ללגלג על התובנות הכלכליות שהיא מספקת ועל הרטוריקה שהיא מעודדת.

אנחנו דווקא מאוד מעריכים את העבודה של יחימוביץ', את המלחמה שלה למען העובדים, את המאבק שלה כדי שהזכויות של העובדים והחלשים יתקבלו כחלק אינטגרלי מכלכלה בריאה. בסך הכול, היא צודקת: אם המערכת הפוליטית לא תדע לטפל בהשלכות המעוותות של החופש הכלכלי, אם היא לא תדע לטפל בחוסר האיזון בין הון לעבודה, היא תגרום לכך שהפצע במערכת החברתית הישראלית יילך ויתרחב.

יחימוביץ'. נפלה למלכודת פופוליסטית

אלא שדווקא במקרה של אי.די.בי, יחימוביץ' נפלה למלכודת הכל-כך פופולרית, שמשלבת "טייקון" ו"ציבור", ולמסקנה הכאילו-טריוויאלית ששני המושגים האלה מייצרים מיד את מה שכאילו-ברור מאליו: ה"טייקון" דופק את "הציבור".

"הציבור" באי.די.בי מחזיק בסך הכול 10% ממניותיה. אם עסקת בעלי העניין של דנקנר להכנסת ישראייר ועסקי תיירות מקרטעים ובעלי חובות של עשרות מיליונים לתוך אי.די.בי "דופקת" את הציבור, היא תדפוק אותו (ואת זה נראה עוד בעתיד) רק במיליוני דולרים.

דנקנר, שאכל לא מעט קש מהשקעתו הפרטית בישראייר, אכן משתחרר מערבויותיו האישיות, אבל הוא מעביר אותן לחברה שממילא כמעט שייכת במלואה לו ולשותפיו (ואגב, זו בדיוק החברה שהעבירה בשלוש השנים האחרונות קרוב ל-300 מיליון שקל לציבור באמצעות תרומות).

אם דנקנר רוצה להיות ממש צדיק, שירכוש את אחזקות הציבור באי.די.בי מהציבור אחרי עסקת בעלי העניין, ימחק את אי.די.בי מהבורסה וליחימוביץ' לא יהיה אפילו בדל של טענה אליו.

ובכלל, יש קצת בלבול בהבנה של חברה ציבורית ותפקידם כביכול של "בעלי המניות מקרב הציבור", במיוחד בחברות בעלות משקל כה נמוך לציבור. חברה ציבורית מוכרת ניירות שנקראים מניות ועל-פי הלך הרוח, הרגולציה והחקיקה של השנים האחרונות, הציבור הופך לבעלים האמיתיים של החברה הציבורית והוא נדרש לנהל בפועל את ענייניה באמצעות שלוחותיו (הגופים המוסדיים). האם זה נכון? לא בטוח. למעשה, בעלי המניות מקרב הציבור הם סוג של טרמפיסטים, הם עולים על רכבת שמישהו אחר בנה, שאחרים מנווטים אותה ומנהיגים אותה. איש אינו מכריח אותם להינעל ברכבת לנצח. יש להם הזכות המלאה לעזוב את החברה באמצעות מכירת מניותיהם בכל רגע, אם הם לא מרוצים, ולא לפנות ליחימוביץ' כדי שתתנפל על דנקנר.

אבל אם ליחימוביץ' הלוחמנית יש זמן פנוי, אנחנו דווקא שמחים שתטפל בעסקאות בעלי עניין שדופקות באמת את הציבור, ואספנו בשבילה שלוש כאלה:

1. סוויטות

עסקת בעלי העניין שבה מספר מצומצם מאוד של "נבחרי ציבור", כמה עשרות שרים וסגניהם, ו-120 חברי כנסת, דופקים את המדינה, ששייכת ב-100% לציבור, ולא רק 10% כמו באי.די.בי.

מה את אומרת, שלי, למשל, על חברך למפלגת העבודה, מר אהוד ברק, וחברתך לשעבר במפלגה והיום בקדימה - גברת דליה איציק, שבילו בסוויטות מפוארות בפריז, תמורת 15 -20 אלף שקל ללילה, על חשבון הציבור.

האם את קונה את הטיעונים המגוחכים שלהם שלא היתה להם בכלל נגיעה לקביעת המלונות, ורק עוזריהם הנאמנים, אלה שמכירים היטב את הרגליהם הנהנתניים, פשוט כפו עליהם את הסוויטה נגד רצונם?


ברק. כפו עליו סוויטה

איזה מסכנים החברים שלך למפלגה ולכנסת, הם רצו בסך הכול איזה חדרון, אבל הכריחו אותם לבלות באולמות עם ריהוט מבריק בהשראת ארכיטקטורה מתקופת נפוליאון. אז מה את אומרת שלי, האם הציבור בהובלתך יכול לטרפד את עסקאות בעלי העניין האלה, שבהן חבורה של עשרות אנשים חוגגת על חשבוננו ומגלגלת את הבילויים שלה בחו"ל על חשבון משלם המסים?

2. כספי הפנסיה של הציבור

עסקת בעלי העניין שבה המדינה העבירה את כספי הפנסיה של הציבור לגופים המוסדיים ושיווקה לו את ההעברה כאם-אמא של הרפורמות בשוק ההון. המדינה גייסה בשביל זה את להקת המעודדות התקשורתית שלה, ששיווקה לנו את הרפורמה כמהפכה צרכנית שתסיר חסמים גדולים לתחרות ותשפר לאין-ערוך את מצבו של הצרכן.

הצרכן יוכל, כך שיווקו לנו, לבחור היכן להפקיד את כספי הפנסיה שלו, לבחון היכן יקבל עליהם תשואות גבוהות יותר ולהתמקח על עמלות נמוכות יותר ורמת שירות טובה יותר. בפועל, שלי, עסקת בעלי העניין העשירה מספר מצומצם של אנשים בשוק ההון ודפקה את הציבור, שמשלם עכשיו הרבה יותר דמי ניהול, מיליארדי שקלים לפחות יותר לאורך השנים, ומקבל שירות דומה במקרה הטוב וגרוע יותר במקרה הגרוע יותר.


ענתבי. פיקוח שערורייתי

מה את אומרת, שלי, האם תבקשי מידין ענתבי, המפקח על שוק ההון באוצר, לבדוק את עסקת בעלי העניין השערורייתית הזו, כפי שדרשת ממנו לטפל בעסקת בעלי העניין של אי.די.בי?

האם, שלי, תדרשי לחקור את התנהגות הפיקוח באוצר בכל המשבר הפיננסי? איך הוא איפשר בדיוק לגופים המוסדיים לפזר את כספי הפנסיה בחוסר זהירות, לפעמים משווע, בלי שאיש ייאלץ לתת על זה עד היום דין וחשבון?

שימי לב, שלי, שחוץ מהסיפור הגדול של לבייב ועופר, יש עוד עשרות חברות שמגבשות הסדרי אג"ח בימים אלה, אבל איש לא שם לב אליהן, איש אינו עושה רעש מהן ואף מוסדי לא מיחצ"ן את עצמו כמגן הציבור במקרה שלהן. פה 100 מיליון שקל התאדו, שם 200 מיליון שקל צללו, שם ופה עוד 300 מיליון שקל נקברו. עשרות חברות כאלה יש והנזק המצרפי שלהן יהיה הרבה יותר גדול מלבייב. מישהו פוצה פה?

שלי, זו תהיה מלחמה קשה, כי האוצר, שנכשל בפיקוח על המוסדיים כישלון חרוץ, אינו יכול לחקור את עסקת בעלי העניין הזו, כיוון שהוא יזם אותה, האדיר אותה ושיווק אותה. וגם העיתונאים ששיווקו אותה בעבורו (משעשע לראות אותם יוצאים במאמרים משולהבים על הגנת כספי הפנסיה) יתקשו לצאת נגד מעסיקיהם. עם זאת, שלי, כדאי לך לנסות. אם המדינה דפקה את הציבור במיליארדי שקלים, אז שלפחות תספק הסברים איך היא עשתה את זה.

3. התקשורת

עסקת בעלי העניין של חלק מהמוסדיים עם התקשורת הכלכלית. שלי, את הגעת מהתקשורת, את יודעת איך הדברים עובדים.

שימי לב איך עוטפים בצמר גפן מתוק מנכ"ל של אחד הגופים המוסדיים הגדולים ומגדפים אחרים. תרחרחי, האם זה קשור לקשרים המסחריים ההדוקים שיש לאותו גוף מוסדי עם התקשורת הכלכלית?

ורמוס, צמר גפן מתוק

שימי לב, שלי, שהמנצחות הגדולות של השבוע הן ענת לוין (מגדל) ויעל אנדורן (קרנות הפנסיה הוותיקות), שכופפו את עידן עופר בעניין האג"ח של צים בלי הרבה רעש תקשורתי, בלי טלפונים בהולים לעיתונאים מתוך חדרי הדיונים ובלי להקת חצר ששופכת מדי יום דבש על אוזניהן.

זה רק אומר דבר פשוט: מי שנדחף לקדמת הבמה כמגן הציבור והפנסיה שלו, הרבה פעמים מתאהב בבמה ושוכח לחלוטין בשביל מה הוא הגיע אליה.

eli@globes.co.il