מדורת השבט

לפעמים המספרים לא מספרים את כל הסיפור: "האח הגדול" הושק שלשום (א') עם רייטינג מצויין של יותר מ-31% ועם צפיית שיא שהגיעה לכ-36%. במונחים טלוויזיה מקומיים, מדובר ברייטינג פנומנלי, בוודאי כשמדובר בסדרה ארוכה שמשודרת פעמיים בשבוע ולא במשדר "אירועני" (למשל משחק הגמר של גביע העולם בכדורגל).

אז איפה הסיפור? באותם שני-שלישים מצופי הטלוויזיה שהעדיפו תוכנית אחרת על פני "האח הגדול". מי הם האנשים הללו, ולמה אני לא מכיר כמעט אף אחד מהם? נתחיל באלה שאני דווקא מכיר, אלה שמזכירים לי קצת את הבדיחה על היהודי שנסחף לאי בודד - וחולץ אחרי 20 שנה כשהוא מעין "רובינזון קרוזו" שהותיר אחריו שני מבנים מפוארים.

"מה אלה?" שאלו אותו מחלציו. השיב: "בתי-כנסת". "ולמה לך שניים?" תמהו המחלצים. "מה זאת אומרת?" השיב היהודי בשאלה על שאלה: "באחד אני מתפלל - ובשני כף-רגלי לא תדרוך לעולם!"

רוצה לומר, אני מכיר לא מעט אנשים שכאקט של מחאה לא יצרכו את "האח הגדול", אבל איכשהו, כשמדברים על התוכנית, מתברר כי פה ושם הם הצליחו למרות "התנזרותם" ללקט כמה פרטים חשובים, בדיוק כששילטטו את דרכם מסרט טבע ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" לספיישל סרטים טרנסילבניים ב"ארטה". אבל באלה אין כדי למלא עבורי את כל הקלסתרונים הנעלמים בשורות הנפקדים. מי הם האחרים?

בשנים האחרונות נטחן כאן לעייפה המושג "מדורת השבט", שלחלק מדעיכתה אחראי הפלורליזם התקשורתי, שמאפשר לכל צופה טלוויזיה לצרוך את התכנים האהובים עליו (ספורט, מדע, סרטים, קומדיות, מוזיקה ועוד).

אלא שנדמה כי דווקא תוכנית פופולרית כמו "האח הגדול" יכולה להפנות אצבע לכיוון אחר, לפחות לשתי קבוצות מיעוט גדולות בחברה הישראלית: דוברי הרוסית והערבית, שחלק גדול מהם מכיר את התוכניות המובילות של הערוצים "הישראלים", אבל מעדיף לצרוך טלוויזיה בשפתו שלו.

אם תרצו, זה הסיפור האמיתי שמספרים המספרים של "האח הגדול": ה-30 ומשהו אחוזים שצופים בתוכנית - ביחד עם אלה שלא צופים בה מבחירה מודעת, שלא לומר דווקאית - משלימים את מה שנותר מהישראליות "של פעם": זו ששירתה באותן יחידות בצבא, או השתמטה מהן, שזימזמה את אותם הלחנים, וגם כאשר נפנתה לריב בין פלגיה השונים - השתמשה לפחות באותן קללות.

הפיצול התרבותי בתוך האוכלוסייה הזו, זה שאותו ביכינו תמיד כסוג של "שסע", הוא כבר מזמן לא הסיפור - אלא שתי קבוצות עצומות, יותר ממיליון איש גודלה של כל אחת, שלא מוכנות לנהל, כל אחת מסיבותיה, את המשחק התרבותי באותו המגרש שבו התרגלנו לנהל אותו (דרמות איכותיות מול תוכניות ריאליטי, אופרה מול זרם ים-תיכוני, הפועל מול בית"ר, המערך נגד הליכוד...).

בהפקה דווקא השתדלו מאוד העונה: כבד-שמיעה, חולה בתסמונת טורט, ערבייה שינקינאית (גילוי נאות: פוטנה היא שכנה יקרה, כך שאנחנו מראש בעדה), הומוסקסואל אינטלקטואל, פולנייה מזדקנת, טראנסג'נדרית, זוג ערסים, מיליונרית גרוזינית מסתורית, בלונדינית מטופשת, עורך דין כריש, טורפת גברים, אינפנטיל דביל ונסיכה יהודייה מארה"ב.

עם ליהוק שכזה ההצלחה של העונה הזו רק תלך ותגבר. ובכל זאת: אפילו העניין העצום שמגלים בה אוהביה הרבים, או קיתונות הבוז ששופכים עליה מתנגדיה הקולניים, מספיקים כדי לכנס סביב המדורה הזאת רק את מי שגדל לאורה.

ואחרי הכל, מחר יום חדש.