אי רישום העסקה לא מבטלה

המדינה עתרה לבית המשפט המחוזי לאכוף על אמם של המערערים עסקת חליפין שנעשתה בשנת 1961 ביניהם. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ודחה את טענת יורשי המנוחה, ומכאן הערעור לעליון שנדחה

התכלית של כל עסקת מקרקעין הנה מסירת חזקה במקרקעין וכן השלמת העברת זכויות בפנקסי המקרקעין או בפנקסים המקבילים, כגון הרישום במינהל מקרקעי ישראל או בחברות משכנות.

עסקה שחסר בה אלמנט אחד מאלו שהוזכרו לעיל, זו עסקה פתוחה שטרם הושלמה. אי השלמה זו, כשנמשכת עשרות שנים, מהווה בדרך כלל מקור לבעיות ומחלוקות בין יורשי המוכר והקונה.

העניין מסתבך כשבינתיים המוכר מכר זכויותיו לאחר, ואז על בית המשפט לדון בסוגיה מזוויות שונות של התיישנות ועסקאות נוגדות וביטול חוזה. לאחרונה בית המשפט העליון נדרש לסוגיה זו בעניין ע.א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל, שנידון בפני הרכב שופטים א. רובינשטיין, ס. ג'ובראן, י. דנציגר.

בעניין סולימאן, אם המערער עשתה בשנת 1961 עסקת חליפין עם המדינה, מכרה מקרקעין ובתמורה קיבלה מקרקעין במושע במקום אחר. לימים התברר כי המדינה לא רשמה את הזכויות במקרקעין על שמה, ואף לא רשמה כל הערת אזהרה אך החכירה את האדמות האלו לצד ג'. בין לבין, המנוחה העבירה ללא תמורה את זכויותיה במקרקעין שלה לידי המערער, כשהיה ידוע דבר העסקה עם המדינה.

השופט דנציגר, שנתן את פסק הדין ויתר השופטים הסכימו עמו, דחה את טענות המערער והעיזבון בקובעו כי על מקרה דנן אין עדיין התיישנות, כי לפי הלכת צימלבר (ע.א. 1559/99) ההתיישנות הינה מכוח דיני נאמנות, והמוכר נחשב כנאמן וכל עוד לא הביע כוונתו להפר את תנאי הנאמנות - ההתיישנות טרם החלה.

לאור נסיבות פסק הדין נקבע, כי המועד ממנו ניתן להבין על הכוונה להפר את תנאי הנאמנות הינו המועד שהמנוחה העבירה את זכויותיה על שם המערער, קרי בשנת 1985. מאחר והקרקע מוסדרת, אזי טרם מלאו 25 שנה מאז הפרת הנאמנות והתביעה טרם התיישנה.

כמו כן, ביהמ"ש העליון קבע כי בעסקאות נוגדות שבין המדינה כקונה ראשון מול המערער כקונה שני, יד המדינה על העליונה, באשר המדובר בעסקה שנייה בזמן אך "ללא תמורה", ולכן ב"מאזן ההפסד", הקונה הראשון ששילם תמורה עלול להפסיד יותר מהשני.

כמו כן, בית המשפט העליון דחה את טענת המערער שהמדינה התחייבה להעביר חלק מסוים ולא חלקים במושע. השופט דנציגר קבע כי "הן קק"ל (אותה ייצגה המדינה, בכובעה כמינהל מקרקעי ישראל) והן המנוחה לא יכלו לייחד חלק מסוים מהמקרקעין שמסרו במסגרת ההסכם איש לרעהו. לאור מסקנה זו, איני נדרש בשלב זה לדון בשאלה האם תפקידו של דירקטוריון קק"ל היה, בין היתר, לאשר ולהגדיר את השטח המסוים שכביכול היה מגיע למנוחה".

השופט דנציגר קבע עוד כי דירקטוריון קק"ל, גם אם רצה לא יכול היה להקצות שטח מסוים, כי ברגע שאין פרצלציה לחלקה אזי כל מה שניתן היה למכור למנוחה היה "מנה" כלשהי במושע.

פסק דין זה מצטרף לשורה של פסקי דין אשר נותנים חשיבות עילאית לכל מה שקשור בנוגע לאכיפת הסכמים ישנים, וכל עוד אין מול הקונה המקורי קונה בתמורה ובתום לב - אין לקפח את זכויות הקונה המקורי.