שוד דמי החנוכה הגדול

ברני מיידוף אימלל אלפי קורבנות, אך הקים עורכי דין שנפילתו היתה יום חג עבורם

אנחנו חוגגים כעת את חג החנוכה. במשך שמונה ימים ייהנו ילדים יהודים ברחבי העולם מהדלקת הנרות, משחק בסביבונים, אכילת המטעמים הייחודיים לחג, ובייחוד מדמי החנוכה והמתנות שמהווים חלק חשוב מהפסטיבל הזה.

אבל בשנה שעברה ילדים וילדות רבים, גברים ונשים, וגם קרנות צדקה ותרומות, לא זכו לקבל את המתנות שלהם. עבורם, החג הפך לאסון פיננסי. בדיוק לפני שנה, ממש לפני חנוכה, העולם גילה שמישהו גנב את כל ה"געלט", הכסף נעלם.

עד ה-12 בדצמבר 2008 מעט אנשים הכירו את ברני מיידוף, כולל רבים מקורבנותיו שהשקיעו בקרנות שהזינו את החברה שלו, מבלי לדעת שהם קשורים איכשהו למנהל כספים שלישי. אבל אחרי התאריך הזה הוא הפך למפורסם כמו הגרינץ' מהסיפור של ד"ר סוס, שגנב את חג המולד. או במילים שאינן מעולמם של סיפורי הילדים, הוא הפך לפושע הפיננסי המושמץ ביותר בהיסטוריה האנושית.

מיידוף הודה בגניבת יותר מ-50 מיליארד דולר בהונאת "פונזי" מורכבת, שנמשכה לפחות 20 שנה. הייתה לו חברת מסחר לגיטימית שתפסה שתי קומות בבניין משרדים במידטאון מנהטן, ובחצי קומה באותו בניין הוא ניהל קרן גידור סודית. אלא שמיידוף לא ניהל קרנות במובן השגרתי. למעשה, הוא היה בכלל בעסקי הדפוס, ועסק בעיקר בהדפסת דוחות מרשימים ומורכבים שנועדו להוכיח שהוא באמת מנהל כספים.

מניסיון אישי אני יכול להעיד שיועצים פיננסיים ומנהלי כספים שניסו לעשות עסקים עם לקוחות של מיידוף נתקלו מיד בסירוב מנומס. הלקוחות של מיידוף הצהירו בגאווה שאי אפשר להתחרות ברקורד של ברני. ואכן, הוא הניב להם תשואות מכובדות (אם כי ברוב המקרים לא מדהימות) כמעט ללא תנודתיות, שהגיעו בממוצע ל-1%-1.5% בחודש, מדי חודש בחודשו. הציניקנים כינו את ההשקעות של מיידוף "אג"ח מדינה של יהודים" (Jewish T-bills), עם תשואות מובטחות כמו אלה של הממשל האמריקני, רק גבוהות פי חמישה.

עברתי על דוחות שהוא הנפיק ללקוחותיו שלוש פעמים בשבע השנים שקדמו למעצרו. מתוך 84 חודשים שנזכרו בדוחות הללו, רק בחודש אחד הוא הציג ירידה! הדוחות אמנם נראו אמיתיים מאוד, אך לא הייתה בהם השקיפות המוחלטת שהיית מצפה לה ממנהל השקעות. מיידוף הסביר שזהו חלק מהנוסחה הסודית, ממתכון ההשקעות שלו שהוא אינו מוכן לחשוף, בייחוד מפני שהוא היה גם עושה השוק העיקרי ברוב ניירות הערך והאופציות על המדדים שבהם הוא סחר.

הגאונות האמיתית של מיידוף

רבים מקורבנותיו של מיידוף היו אנשי עסקים מתוחכמים. הם היו יכולים והיו צריכים לשאול שאלות. אלא שהם ידעו שאם הם ישאלו, הם יתבקשו לקחת את הכסף שלהם למקום אחר. יותר מזה: ברגע שסגרת חשבון אצל מיידוף, לא יכולת לחזור להשקיע אצלו לעולם. זו הייתה הגאונות האמיתית באסטרטגיית השיווק שלו. המוניטין שלו היה כזה שכדי ליהנות מהזכות להניח לו לנהל את כספך, היה עליך לגייס המלצה של מישהו שכבר שייך למועדון המכובד הזה. הוא מעולם לא חשף את היקף הפעילות שלו, ויחד עם זאת יצר תחושה של אקסקלוסיביות שגרמה למשקיעים להתגאות בעובדה שהם שייכים למועדון היוקרתי הזה. וכאשר כמה מהאנשים העשירים והמנוסים ביותר שאתה מכיר "עובדים עם מיידוף", אתה עונד את תג החברות במועדון בגאווה, ועם שקט נפשי.

גם מבין אלו שהשקיעו ישירות אצל מיידוף, בודדים הפקידו בידו את כל כספם מיד כשניתנה להם ההזדמנות. אך במרוצת הזמן התשואות שלו היו כה יציבות, בייחוד כששאר העולם היה כה תנודתי, שקשה היה להצדיק השקעה במקום אחר. אלה היו החלטות שהתקבלו בהדרגה, ונבעו יותר מפחד מאשר מתאוות בצע. לכן, אני חש אמפתיה כלפי רבים שנפלו למלכודת של מיידוף, בייחוד אלו שנכנסו בהדרגה לתוך קורי העכביש שלו.

מצד שני, אין לי כל סימפטיה לאלה שהזינו את מיידוף, בייחוד אותם מנהלי כספים מקצועיים לכאורה שנהנים מעמלות דשנות, שלא גילו ללקוחותיהם שמישהו אחר מנהל את כספם, ומעלו בחובת הנאמנות שלהם ללקוחות בכל היבט אפשרי. אם אתה משקיע בעיוורון את כספך, זו התנהגות לא אחראית. אם אתה משקיע בעיוורון כספים של אחרים, זו התנהגות בלתי נסלחת, ולדעתי גם פושעת.

גמלאים נאלצו לחזור לעבוד

כשמנסים לאמוד את מספר הנפגעים, במישרין ובעקיפין, מגלים שהמספרים הם מדהימים. רשימה אחת הכילה לא פחות מ-13,500 שמות של משקיעים לאורך 162 עמודים, אם כי כמה משקיעים החזיקו יותר מחשבון אחד.

אני אישית מכיר קורבנות רבים שלו. חלקם היו אמידים מאוד, ונשארו כאלה. חלקם נדרשו להדק את החגורה, מי פחות ומי יותר. אחד מחבריי ללימודים, שהפך בהמשך לפרופסור למשפטים, נשא לאישה את בתו של אחד ממנהלי הקרנות הגדולות שהזינו את מיידוף. הוא בחר בקריירה אקדמית מתוך ידיעה שעתידו הכלכלי ממילא מובטח. כעת הוא נאלץ לבטל את החופשות המשפחתיות המפוארות, החברות במועדון גולף, את הלימודים של ילדיו במוסדות פרטיים, וסביר שהוא יצטרך לשקול גם שינוי במסלול הקריירה שלו.

משפחה אחרת מכרה את המטוס שלה ואת שני בתי נופש שהיו ברשותה, ומסתפקת כעת בטיסות סדירות, או פשוט נשארת בבית (היחיד) שלה. עוד משפחה מנסה למכור תמונה של רמברנדט שברשותה, כדי לגייס כספים במקום אלה שירדו לטמיון.

אמנם מצוקה של קורבנות מן הסוג הזה לא מעוררת אהדה מיידית וגורפת, ובכל זאת המשפחות הללו נאלצו להתמודד עם החלטות לא פשוטות, וללמוד בן לילה שכמה דברים שהם קיבלו כמובנים מאליהם בחיים, כבר אינם כאלו.

מבחינת אחרים הפגיעה הייתה הרסנית לגמרי. עשרות קורבנות נאלצו לחזור לעבודה, כולל גמלאים בשנות ה-70, ה-80 ואפילו ה-90 לחייהם שנוהגים כעת במוניות, מקבלים פני קונים במרכולים או מסדרים מוצרים על מדפים בסופר מרקט. הם מבצעים עבודות כפיים, בשכר לפי שעה, רק כדי להתקיים. רבים מהם אפילו לא ידעו שחסכונות חייהם מושקעים אצל מיידוף.

נס החנוכה של עורכי הדין

יחד עם זאת, בזמן שמיידוף המית שואה פיננסית על אלפי קורבנות, מן העבר השני, מספר כמעט זהה של עורכי דין, זכה לרווחי עתק. להם לא הייתה שום סיבה לפקפק בנס החנוכה, שהפך עבורם לגדול מאי פעם. משרדי עורכי דין רבים שמתמחים בפשיטות רגל קיבלו דמי חנוכה לא במשך יום אחד, וגם לא במשך שמונה ימים, אלא לאורך יותר מ-300 ימים ומבלי שהסוף נראה באופק.

חברה אחת לבדה, ווייל גוטשל אנד מגנס, גבתה יותר מ-100 מיליון דולר מעבודה על פשיטת הרגל של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס. הנאמן המפרק בתיק של מיידוף, ארווין פיקארד, יכול להרוויח אפילו יותר מזה.

פיקארד דורש כעת בשם כל הנושים כספים מהמשקיעים שקיבלו יותר מכפי שהשקיעו לאורך יחסיהם עם מיידוף. למה הכוונה? ניקח למשל משקיע שהפקיד אצל מיידוף 10 מיליון דולר, נהנה מרווחים של 30 מיליון דולר, ובמרוצת הזמן משך 20 מיליון דולר, והשאיר סכום זהה אצל מיידוף. מבחינתו, ה-12 בדצמבר 2008 היה יום שבו נעלמו לו לא פחות מ-20 מיליון דולר. אך לפי פיקארד, לא רק שלאותו משקיע אין עילה לתבוע את אותם 20 מיליון דולר, אלא שכעת ניתן לתבוע ממנו את 10 מיליון הדולר שהוא הרוויח על ההשקעה המקורית שלו, ולא חשוב היכן נמצאים כרגע הכספים הללו, ואם מדובר באלמנה, במוסד צדקה או במשקיע מן השורה.

על פי תנאי העבודה שלו, הנאמן יכול לבקש עמלה של עד 3% מהסכום שהוא יצליח לחלץ ולאתר עבור המשקיעים. אם פיקארד יחזיר שני מיליארד דולר, הוא יקבל 60 מיליון דולר. אם הוא יאתר 10 מיליארד דולר, פירוש הדבר שהוא יזכה לרווח אישי של 300 מיליון דולר!

אמנם בית המשפט חייב לאשר את העמלות הללו בהתבסס על מידתיות, ולכן העמלות בפועל צפויות להיות נמוכות בהרבה, אך עד כה כבר אושר לו תשלום בסך 17 מיליון דולר עד 30 באפריל, והחיים הטובים של עורכי הדין רק מתחילים. אם נוסיף לכך את כל מה שהמשקיעים, קרנות הצדקה, הנאמנויות, הקרנות המזינות וכל אחד אחר משני הצדדים של מתרס מיידוף ישלמו לעורכי הדין שלהם, נקבל מספר חסר תקדים של לאטקס לחג.

בתור מרצה למשפט ולאתיקה של עסקים, בשנה האחרונה לבדה קיבלתי חומרי הוראה לחיים שלמים. מקרי המבחן שיצרו מיידוף, אלן סטנפורד, מארק דרייר, סקוט רוטסטין ויתר הנוכלים הרבים שחשבו שהם יכולים לרמות את המערכת, הסתיימו כולם בתוצאות רעות לכל המעורבים. שרלטנים היו תמיד לאורך ההיסטוריה, אך נראה ששיעור גבוה ולא פרופורציונלי מהם, נחשף בשנה האחרונה לבדה. הסיבה לכך היא שקשה הרבה יותר להמשיך את המשחק כאשר המשקיעים צריכים לממש רווחים כדי לכסות הפסדים אחרים, ואין אפשרות למצוא כסף חדש.

במחצית דצמבר 2008, שוקי ההון חוו התמוטטות. ליהמן ברדרס קרסה לחלוטין. מריל לינץ', וואכוביה, וושינגטון מיוצ'ואל ו-AIG פשטו למעשה רגל והיה צורך לחלצם. מיידוף לא יכול היה לגייס מספיק משקיעים חדשים כדי לעמוד בדרישה הגוברת של המשקיעים לעוד ועוד נזילות, שאמורה הייתה לנבוע מכובע הקסמים של ברני. הוא הבין שהמשחק הסתיים, ותכנן את ההלשנה העצמית שלו כרב אמן.

7 מיליארד סיבות לפקפק

"אני לא מקבל את הרושם שמר מיידוף עשה את כל מה שהוא יכול היה לעשות, או אמר את כל מה שהוא יודע", כתב השופט המחוזי דני צ'ין, שדן את ברנרד מיידוף ל-150 שנות מאסר ביוני 2009. בעוד מיידוף מרצה את עונשו, עד כה הורשעו בהונאה הגדולה רק עוד שני אנשים נוספים: סמנכ"ל הכספים שלו, פרנק דה-פסקאלי, ורואה החשבון, דיוויד פריהלינג, שישמעו את גזר דינם בתחילת 2010. כמה משתפי פעולה אחרים נעצרו, אך עדיין מדובר על מספר מגוחך בהתחשב בהיקף ההונאה.

אשתו של מיידוף ושני בניו, שהיו מעורבים בעסקיו, טוענים שלא ידעו דבר על ההונאה, ושלאורך כל הדרך האמינו שהם חלק מעסק חוקי לחלוטין. אני חושד שכאשר האחרים יתחילו לזמר, משפחת מיידוף לא תשיר ברינה ביחד איתם.

כמה משקיעים מיוחדים, שכל אחד מהם משך מיליארדים (כן, מיליארדים) יותר מכפי שהשקיע, נמצאים בחקירה. הם נמנו עם אלה שמיידוף זיכה אותם בתשואות של מעל 100%, ועדיין הם טוענים שלא הייתה להם סיבה לחשוד שמשהו אינו כשורה.

התיק נגד העשיר ביותר מביניהם, ג'ף פיקאוור, עלול לסיים במצולות אותה בריכה שבה הוא נמצא מת בחודש שעבר, בגיל 67. הדוח הראשוני אמנם קבע שפיקאוור סבל מפרקינסון, וזה מה שגרם לטביעתו, אבל יש 7 מיליארד סיבות - כהיקף הרווח שרשם פיקוור מהשקעה בשווי 100 מיליון דולר - לפקפק במסקנה הזו.

המקרה של פיקאוור, אגב, הוא לא מקרה המוות המפורסם הראשון שפקד מישהו מנאמניו של מיידוף. עשרה ימים אחרי מעצרו של מיידוף התפרסם כי תיירי מאגון דה-לה-ויהשה (Thierry Magon de La Villehuchet), יועץ השקעות צרפתי שהזרים כספי לקוחות בסך 1.4 מיליארד דולר לחברת מיידוף, שם קץ לחייו.

סרט עם סוף עצוב

מיידוף עצמו ימות כנראה עני, לבד ובכלא. בתיו היקרים, הסירות, שעוני היוקרה ומעילי הבייסבול הייחודים שלו, החולצות, החליפות וציוד הצייד - נמכרו כולם במכירות פומביות. כתבה שהתפרסמה באחד העיתונים הגיעה אפילו עד לפילגש שלו (שגם השקיעה אצלו מכספה, ומכספי בית החולים הדסה), ותיארה את ביצועיו הפיזיים ככאלה שבדיעבד מזכירים את ביצועיו הפיננסיים.

מעטים, אם בכלל, יחושו צער על גורלו. על הפרשה שלו כבר נכתבו מאות מאמרים ועשרות ספרים, והופקו כמה תוכניות תעודה בטלוויזיה. אך בפרוס חג חנוכה, כדאי לנו לזכור שהנס של החג לא היה רק מציאת די שמן להדלקת המנורה, אלא גם עצם טיהור המקדש מהזוהמה, מעבודת האלילים ומיתר המנהגים המגונים שפשו בו.

באופן דומה, גם שוקי ההון עוברים כעת ניקיון יסודי, והתקווה היא שבשנים הבאות הם יתנהלו ביושרה רבה יותר. אפשר בהחלט לדרוש משחקני השוק עצמם להחיל על עצמם פיקוח-עצמי רב יותר, ומהגופים הרגולטורים להפעיל פיקוח חכם יותר. אבל רק הזמן יגלה עד כמה אפקטיבי באמת יהיה כל זה.

בינתיים, בעודנו ממתינים לסרט שובר הקופות על מיידוף, החיים האמיתיים הפכו לסרט אימה עבור יותר מדי מקורבנותיו, והסיכוי שהוא יסתיים עם סוף טוב מבחינתם, הוא קטן מאוד.

לני רוט הוא סגן נשיא בכיר בבית השקעות בינ"ל, וחבר בחבר הנאמנים של אוני' בן גוריון

צרו איתנו קשר *5988