להפסיק את הירי האוטומטי

כולם מדברים על שלום - או על מלחמה, וכך מפקירים את ישראל בידי כוחות השוק

"כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" (מילים ושירה: מוקי), היא שורה מאוד מדויקת, ואין כמוה לאפיין את הדיון הפוליטי והערכי בישראל, שהיה ונשאר מרוכז סביב שאלות של מלחמה מצד אחד ושלום מצד שני.

זה דיון חשוב, אבל כשמתעסקים רק בעניינים האלה, מזניחים באופן פושע עולם ערכים שלם ובו ציונות, צדק, סולידריות ושוויון הזדמנויות, ומפקירים שדה עצום בחיינו האזרחיים: חינוך טוב, פרנסה הוגנת, בריאות ומה לא. אני בחרתי לעסוק בשדה הלא חרוש של כלכלה וחברה, שמשפיעות על חיינו עמוקות, אבל נחשבות, משום מה, "לא סקסיות".

ממציאים חזית. סמוך לסיום שנה זו אישרה ועדת הכספים שאני חברה בה (אני הצבעתי נגד) קיצוץ של מיליארד שקל בתקציב, כדי לתת אותם כתוספת לתקציב הביטחון. קיצוץ זה דומה למצב שבו עומד מישהו ובידו רובה אוטומטי באזור הומה אדם ומרסס לכל עבר קליעים הפוגעים בלא אבחנה בכול: שירות פסיכולוגי בבתי הספר, תלמידים בפנימיות, מחקר ופיתוח, מענקים לרשויות החלשות, קליטת עולי אתיופיה, פיקוח על הפרת חוקי עבודה נגד עובדים עניים, בתי חולים, משטרה.

אני מציינת את האירוע הזה, כי הוא ממחיש באופן עז את השיבוש בשיקול הדעת בקבלת ההחלטות. האם צצה חזית חדשה לישראל, שהצריכה עוד מיליארד שקל לתקציב השנתי העצום ממילא (54 מיליארד שקל) של משרד הביטחון? ברור שלא. אבל ככה זה אצלנו: כולם מדברים על שלום (או מלחמה). אף אחד לא מדבר על צדק.

האם חיסול הפשיעה, מערכת חינוך משובחת, השקעה במחקר ובפיתוח והיכולת לפרנס את משפחתך, אינם ביטחון? ברור שכן. אבל אלה נבעטים בכל פעם הצידה כששוב ושוב נשכח כלל בסיסי: למדינה יש אחריות על אזרחיה. היא אינה יכולה להפקיר את זכויותיהם הבסיסיות לכוחות השוק.

ההפסד שלנו. קיצוץ מחליש את המדינה ומזמין השתלטות גורמים עסקיים על מה שאמור להיות שלנו, ממלכתי ואחראי, באמצעות הפרטות ומיקור חוץ. סדר היום שלי לשנה שחלפה ולזו שתבוא - בחקיקה, במאבקים ציבוריים, בשכנוע ובגיוס פרטנרים למאבק - הוא להמשיך ולנסות לעצור תהליכים הרסניים בחברה הישראלית ולהמשיך ולחולל תהליכים בונים וצודקים.

הנה כמה דוגמאות:

לייצר מקומות עבודה טובים ולשמור על הקיימים - באמצעות הגנה על התוצרת המקומית, קניית תוצרת כחול לבן, השקעה בתשתיות, במחקר ובפיתוח, חיזוק העבודה המאורגנת ועידוד היצוא.

להיאבק בכל הכוח נגד שיטות העסקה מחפירות, שגוזלות מאנשים עובדים את כבודם והופכות אותם לעבדים.

לבצר את מעמדם של המשטרה ושל כל מוסדות שלטון החוק כדי שימשיכו לעשות עבודה מצוינת (בכלים הדלים שיש ברשותם) ולהגן עלינו גם מפני תפוחים רקובים בצמרת השלטון וגם מפני הפשיעה ברחובות.

להגן על חסכונות הציבור, שמושקעים בחברות הציבוריות הנשלטות בידי בעלי ההון. לשים קץ למנהג המגונה שבו כשבעלי ההון מרוויחים - זה הם שמרוויחים, אבל כשהם מפסידים - ההפסד הוא שלנו.

הרשימה כמובן ארוכה, ורצוי שנמשיך לדבר על שלום, אבל אי אפשר שנשכח את הצדק. וכמאמר השורה האחרונה של מוקי: "אבל לא יכון שלום בלי צדק".