להשפיל טורקי ולנוח

איך הצלחנו, בפחות משבוע אחד, גם לעשות מאמץ יוצא דופן שיוכיח שישראל לא מבליגה על השמצות - וגם לצאת טמבלים ולהתנצל בסוף? זה באמת דורש כישרון מיוחד. אבל זה כנראה חלק מהכישרון הייחודי והבלתי נגמר שלנו בתחום מדיניות החוץ, שבה הראייה ארוכת-הטווח מסתיימת במה שיקרה בשעתיים הקרובות.

ראש ממשלת טורקיה רג'פ ארדואן, זה כבר ברור לכל אידיוט, הוא אנטי-ישראלי מובהק. הוא צרות. הוא נכנס בנו בכל הזדמנות, ונראה שדי מיצינו את אופציית ההבלגה המנומסת כתגובה (אלא אם כן המטרה היא להמשיך לנקוט בצעדים שלא עובדים, אבל לפחות לא דורשים יותר מדי אנרגיה).

ועם זאת, קשה להאמין שמישהו הצליח להבין למה זה מה שבחרנו לעשות נוכח סדרות הטלוויזיה המזעזעות בטורקיה, וההתבטאויות המכפישות של ראש הממשלה שלה: שגריר טורקיה מוזמן לשיחה עם סגן שר החוץ דני איילון, שם מושיבים אותו על ספה נמוכה ולא מגישים לו כיבוד. איך זה בדיוק אמור לקדם אותנו?

איכשהו, בכל פעם שצץ משבר אנחנו מוצאים לו איזה "פיתרון קסם" דיפלומטי כזה או אחר, ולא באמת חושבים קדימה. בינינו, כל הקש שאנחנו אוכלים היום - אם מדו"ח גולדסטון, אם מהשנאה הגואה כלפינו במדינות אירופה ואם מהמצב המידרדר מול טורקיה - הוא תוצאה של ראייה קצרת-טווח מימי "עופרת יצוקה".

גם אז אנשי משרד החוץ עשו כמה טלפונים בהולים ומיד טפחו לעצמם בגאווה על השכם על כך ש"גייסו" תמיכה בינלאומית לפעולה, שוב - בלי להבין את מורכבות המציאות. המציאות האולי מצערת, אבל זו שצריך בסוף להתמודד איתה: הזירה הבינלאומית היא כזו שצריך לעבוד בה, קשה מאוד, יומם וליל, במשך שנים, כדי ליצור תמיכה אמיתית לישראל.

כרגע מסתמן כי היחסים עם טורקיה, לפחות כל עוד מר ארדואן נמצא בחוד החנית, כנראה לא ישתפרו. זה באמת מדאיג, גם מבחינה ביטחונית וגם מבחינה כלכלית, אבל השאלה היא אם בכלל ניתן למנוע את זה. ואם לא ניתן למנוע את זה, כי ארדואן כבר החליט ויודע בבירור לאן הוא הולך - כדאי שאנחנו לפחות נצטייר כמו ה"גוד גייז" בכל הפרשה הזו, ולא להפך. כדאי גם שלפחות יהיה נדמה שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים.

אם אנחנו לא מוכנים יותר להתנהלות של ארדואן, ומוכנים לשלם על כך את המחיר, אז צריך טקטיקות קצת יותר רציניות.

למשל, לצאת בהצהרה תקשורתית פורמלית על כך שנוכח התמיכה של הממשל הטורקי בתעמולה אנטישמית בטלוויזיה הממלכתית, ישראל מתבוננת בדאגה בעובדה שמיום ליום ארדואן נעשה דומה יותר למיודענו אחמדיניג'אד (מה שאגב - כנראה לא ממש רחוק מהמציאות בכל מה שקשור לתחביב המשותף שלהם - שנאת יהודים).

משרד החוץ היה יכול גם להוציא אזהרה לאזרחים להימנע מלנסוע לטורקיה עד להודעה חדשה, כי היא מהווה סכנה בטיחותית אישית נוכח קולות האנטישמיות הגוברת שם, ואולי להזכיר כי לא בטוח שימי "אקספרס של חצות" עברו. בטורקיה עדיין זוכרים כמה זמן עבר עד שהסרט הזה הפסיק להשפיע על התיירות הנכנסת.

יש גם אופציה משפטית

ישראל היתה יכולה בקלות גם להגיש בקור-רוח תביעה נגד מפיק הסדרות האנטי-ישראליות שמציגות את החיילים הישראלים כמפלצות רצחניות, על אחת כמה וכמה לאחר ההתבטאות המקוממת שלו במדיה הבינלאומית, שהוא ימשיך "להראות את האמת ולחשוף את הקלוקל". האם זו האמת? מה בדיוק הוא חשף, פרט לגזענות שלו? גם אם משפטית יש רק סיכוי קטן לנצח כאן, יש סיכוי מצוין להרוויח כותרות שמראות שישראל מאמינה בצדקתה, לא מוכנה שישמיצו אותה וגם לא מתכוונת לשתוק על זה.

ישראל יכולה גם להתחיל לבקר את טורקיה על מעשיה, וברוך השם - יש על מה. מי שמשמיץ, צריך לדעת שיש לו מה להפסיד. אבל אירועי השבוע האחרון לא רק דירדרו את היחסים, אלא שמו אותנו במקום חלש יותר משהיינו קודם. קצת מוזר שכל מה שמדינה מתוחכמת כמו שלנו מסוגלת להוציא מעצמה במקרים כאלה הוא אסטרטגיית "כיסא נמוך".

בסופו של דבר, אנחנו תמיד צריכים לחשוב מהו המסר שהיינו רוצים שיתפרסם במדיה ויהווה את האריזה לאירוע כולו. והמסר הוא - ותמיד צריך להיות כזה - שישראל לא מוכנה שיכפישו אותה, במיוחד כשמדובר בשקרים גזעניים ואנטישמיים מובהקים.

מצד אחד, שינוי הגישה של משרד החוץ, שלפיה עד היום הבלגנו על הכול, הוא בהחלט נחמד. ההבלגה והשתיקה הן הכי גרועות, כי הן נתפסות כמו הודאה בעובדות.

מצד שני - האם באמת אין כמה דרכים קצת יותר יעילות להתמודד עם טורקיה חוץ מהכיסא הנמוך? בסוף, זה מה שייוותר בזיכרון הקולקטיבי מכל האפיזודה הזאת. לא השקרים נגד חיילי צה"ל והמוסד. לא האנטישמיות הגוברת בטורקיה, ולא ההיצמדות המדאיגה של ארדואן לאיראן ולסוריה.

האם הכיסא הנמוך היה המסר שרצינו שייצרב בתודעה הבינלאומית? איכשהו, לא נראה לי.